שליטה לוקחים

מה את רוצה שפחה
מה את רוצה
מה את
מה

איך מפסיקים לדעת - משהו שיודעים

איך שוכחים

איך שוכחים מבחירה

איך זונחים אובססיה .

איך?

נוסטלגיה



הודעה 16:01 20/07/08 תגובה וציטוט


אני זוכרת רק פעם אחת של תחינה עמוקה ואמיתית:

פעם אחת, לכודה תחת מבט עז של שולט,
לכודה, מתנגדת ונמסה גם יחד,
מזיעה, מריחה את ריחות היחום שלי,
רועדת מחום ומקור גם יחד
התחננתי שישחרר אותי, שישלח אותי חזרה לביתי,
התחננתי מעומק הנשמה.

הוא לא הרפה. וטוב שכך.

אחר כך, מאוחר יותר, בביתי, רציתי להתחנן שיזין את התחת שלי, ולא העזתי

זה היה משפיל מדי

http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?p=257271&highlight=#257271

מגיעה לרחוב שלי, שעת ערב מאוחרת, מגלה שאין מקום ברחוב
בלית ברירה חונה, בחניה הפנימית, הצפופה

רואה את הזרקור
מתקשה לא לזכור
יוצאת מהרכב , נשענת טיפה
מנסה לנשום עמוק, יוצאת אנחה

עוצמת לרגע קצר את העינים
נוגעת בלחי שבוערת לשווא.
גוערת בעצמי "תנשמי עמוק: תרגעי עכשיו!

עולה הביתה בריצה.
מקלחת ומקלדת
וכתיבה מהירה.

ברור שאני אדישה!!!

מבט מבפנים:

עומדת ,
עטופה בחשכה
כאילו לא מדברת
כאילו לא זזה

לא מתקרבת,
לא עונה
שותקת
דרוכה.

מתאמצת לא להכנע
לא להסתבך בתשובה
מתאמצת לומר לא, לא רוצה
משתדלת להשאר מנותקת ממך


מבט מבחוץ

שותקת
הידים נפגשות מאחורי הגב
הגוף לא שקט, מתנועע
...שקט גוף ... אתה מסגיר אותי
אני במרחק צעד קטן ממך
משתדלת להרגיע את הבערה
שבתוכי.

אתה שואל אני עונה
שומעת את עצמי , כמו מהצד
עונה בקול קטן, מתכווץ נורא,
חוזרת על התשובה, הקול רועד.

רואה את שפת הגוף שלי מהצד,
הידים חוזרות שוב ושוב אל מאחורי הגב, את הראש מורכן, את הצאוור מוכן ללפיתה.
זזה תנועה קטנה, מרגישה את הפנים שלך ממש לידי,
מרגישה את הכובע שלך פוגש את המצח שלי
יודעת אתה לא זזת,
זה הגוף המורד שלי מתקרב אליך.

מתבוננת בעצמי מהצד
רואה כיצד הפנים מוגשות, לחי מוטה
עינים עצומות
המרווח ביננו מצטמצם מאד, ואתה לא זזת

מכחישה ומודה

היה לי פלקט יפה של קוים אדומים
קוים ברורים, ישרים
אחידים לכולם
אף אחד לא עובר אותם

היו בציור גם קוים מקווקים
כאלה שרק אנשים אהובים מאד עוברים

היו בציור קוים זהירים
כאלה שלא ממש מחייבים ... אותי

לא נגעת בציור
לא התנגחת עם אף קו
לא בדקת את המיקרא
לא נתת לו שום הערה

אתה לא העפת בו מבט
ואני התעלמתי ממנו בערב אחד

זה לא ענין אותי
אם השכנים יראו
אם חברים יופתעו
אם אורחים ימתינו
אם אנשים יבינו

הקוים האדומים נותרו מאחור
מחוץ לאורו של הזרקור

לא נסחפתי
פשוט לא רציתי להתנתק מהעוצמה של המגנט

פשוט

כתבי סתמית
כתבי על כל תחושה. תאווה. טרוף והשפלה
כתבי על כל תנוחה, על כל רפרוף

כתבי על רגע מושלם
כתבי על היכולת להתעלם מכל מוסכמה בעולם.
אל תסתירי שום פרור מעיני הקוראים.
אל תסתירי את הריחוף הנפלא שהיה לך בפנים.

כתבי על כל תמונה והאוסוציאיות שעלו איתה.
כתבי על הדמיון לאבא, ותאווה לחשיפה.
כתבי על כעס , על אובדן אמון, על בגידה.
כתבי על מה שזה מעלה בך. ילדה כאובה.

כתבי סתמית
על תסתמי

_________

דממה

עומדת מולו, מביטה בעיניו
מבוכה מתגלגלת במורד הגב

הוא שואל משהו. אינני זוכרת את המילים
אבל לא יכולה לשכוח את הנימה.
יש בה לגלוג קטן, מחוייך, ועוצמה

ממשיך להביט, ושואל בקול נמוך
את רוצה שאגע בך?

מרגישה את הסומק מתגנב ללחיים, והספק מתגנב ללב
מחשבה חולפת - "לא באתי לכאן לסשן, ואינך אדון לי או מאהב"

מכריחה את עצמי להגיב.
איטית יותר מתמיד.
מניעה את ראשי לשלילה
אבל מהפה לא יוצאת אף מילה.

עומדת שם, מולו, במקום פומבי
לא רואה אף אחד מסביב, רק את הגבר שמולי

אין לי שום כוונה , לתת בידיו את המושכות לשליטה
יש בי הרבה התנגדות,
ההגיון אומר שזו טעות

ובכל זאת, כמהופנטת
כמו ארנבת שנלכדה במבט מהפנט של נחש
עומדת , קצת רועדת, כאילו כל זה לי חדש.

שמה לב, שידי, בלי שום רשות
מסגירות את המתרחש בי (הנה עוד טעות)
שוב ושוב הן חוזרות לתנוחה שקופה של שיפחה
פוגשות זו את זו מאחורי הגב, בתנוחה כנועה

הוא איננו כופה עלי,
הוא איננו אונס
הוא רק משתלט על רצוני, בצעדים קטנים
הוא רק מהפנט ומשתעשע בי
ואני...
נאחזת בפנים בהגיון , בסרוב, בעקשות קטנה
בנסיון לשמור על קליפה מגינה
מרגישה שקופה מולו, בתוכי תאווה לשליטה

התשוקה לחוש את העוצמה שלו שולטת עלי
מתגברת על הגיון שלי,
ועונה לו במקומי.

יכולתי לומר לו - לך מכאן
יכולתי לומר לו - לא
לא התכוונתי לומר לו – בוא.

צעד אחר צעד, נלחמת לאחוז בשאריות גאווה ,
ובסוף מבקשת שיגע בי,
מתחננת לשליטה ומגע.

לא לא מסרתי לו את השליטה עלי,
לא היתה שם טיפת כוונה
שיהיה האדון שלי או המאהב הבא

ואם זאת,
מהופנטת
מכושפת
נשלטת

דקה אחר דקה
נמשכתי כממוגנטת
למעשה הכניעה הבא

הייתי על הברכי (כן, שם בפומבי)
הפטמות שלי יצאו ממקומן – שלא על דעתי
כאבתי, צחקתי, צחקקתי, דמעתי
אבל התאוותי יותר מכל
לחוש את אקט ההכנעה הזה, לחוש בגדול.

לא, לא מסרתי לו את השליטה עלי

הוא לקח את זה ממני, כי שליטה לוקחים
אני נכנעתי לפניו, מנקודה עמוקה, מבפנים.

רועדת.
חשופה.
לא מסרתי את עצמי לך,
לקחת אותי
השתעשעת בי
כמו בובה על החוט שלך
היית רגוע, לא מתאמץ - פשוט מלא עוצמה.
שולט בי, כי זו המהות שלך
ואני , במהותי - שפחה.

עומדת מולו, מביטה בעיניו
מבוכה מתגלגלת במורד הגב

הוא שואל משהו. אינני זוכרת את המילים
אבל לא יכולה לשכוח את הנימה.
יש בה לגלוג קטן, מחוייך, ועוצמה

ממשיך להביט, ושואל בקול נמוך
את רוצה שאגע בך?

מרגישה את הסומק מתגנב ללחיים, והספק מתגנב ללב
מחשבה חולפת - "לא באתי לכאן לסשן, ואינך אדון לי או מאהב"

מכריחה את עצמי להגיב.
איטית יותר מתמיד.
מניעה את ראשי לשלילה
אבל מהפה לא יוצאת אף מילה.

עומדת שם, מולו, במקום פומבי
לא רואה אף אחד מסביב, רק את הגבר שמולי

אין לי שום כוונה , לתת בידיו את המושכות לשליטה
יש בי הרבה התנגדות,
ההגיון אומר שזו שטות

ובכל זאת, כמהופנטת
כמו ארנבת שנלכדה במבט מהפנט של נחש
עומדת , קצת רועדת, כאילו כל זה לי חדש.

שמה לב, שידי, בלי שום רשות
מסגירות את המתרחש בי (הנה עוד טעות)
שוב ושוב הן חוזרות לתנוחה שקופה של שיפחה
פוגשות זו את זו מאחורי הגב, בתנוחה כנועה

הוא איננו כופה עלי,
הוא איננו אונס
הוא רק משתלט על רצוני, בצעדים קטנים
הוא רק מהפנט ומשתעשע בי
ואני...
נאחזת בפנים בהגיון , בסרוב, בעקשות קטנה
בנסיון לשמור על קליפה מגינה
מרגישה שקופה מולו, בתוכי תאווה לשליטה

התשוקה לחוש את העוצמה שלו שולטת עלי
מתגברת על הגיון שלי,
ועונה לו במקומי.

יכולתי לומר לו - לך מכאן
יכולתי לומר לו - לא
לא התכוונתי לומר לו – בוא.

צעד אחר צעד, נלחמת לאחוז בשאריות גאווה ,
ובסוף מבקשת שיגע בי,
מתחננת לשליטה ומגע.

לא לא מסרתי לו את השליטה עלי,
לא היתה שם טיפת כוונה
שיהיה האדון שלי או המאהב הבא

ואם זאת,
מהופנטת
מכושפת
נשלטת

דקה אחר דקה
נמשכתי כממוגנטת
למעשה הכניעה הבא

הייתי על הברכי (כן, שם בפומבי)
הפטמות שלי יצאו ממקומן – שלא על דעתי
כאבתי, צחקתי, צחקקתי, דמעתי
אבל התאוותי יותר מכל
לחוש את אקט ההכנעה הזה, לחוש בגדול.

לא, לא מסרתי לו את השליטה עלי

הוא לקח את זה ממני, כי שליטה לוקחים
אני נכנעתי לפניו, מנקודה עמוקה, מבפנים.