אני זוכרת את של שנות העשרה, כתקופה שבה היו יותר מריבות וקשות יותר של ההורים
אבל יכול להיות שזה עניין של ראייה סובייקטיבית
בגיל הזה רואים דברים אחרת מאשר בילדות המוקדמת
שמים לב לפרטים אחרים
אחת המריבות הקשות ביותר תשאר חקוקה בזכרוני לתמיד
אני חושבת שזו הייתה מריבה שהיוותה את השיא של פרק זמן קשה במיוחד
זה התחיל בשעות הערב המוקדמות
אני בת 15-16, אחי בן 3
כרגיל שנינו בבית כשזה מתחיל
איכשהוא הפעם מעורבים בעניין קרובי משפחה אחרים
מהצד של אבא, הם מנסים להרגיע
כבייכול מגיעים לפשר ולעזור
אני לא בטוחה שהם לא מחמירים את המצב
אני זוכרת את הצעקות
את הנסיגה שלי ושל אחי לחדר שלי
אני סוגרת את הדלת
מחבקת אותו
מרגישה את הרעד והפחד אצל שנינו
אני לא זוכרת מה בדיוק נאמר, איזה מילים
אני אפילו לא זוכרת על מה
הסיבה לא חשובה בעצם
זה רק טריגר למאבקי הכוח, לחוסר ההתאמה המהותי כל כך ביניהם
ברוב הפעמים המריבות נרגעות
או שיש פיצוץ ואחד מהם עוזב לפרק זמן מסויים
הפעם נדמה שזה נמשך שעות
ורק הולך ומחמיר
הטונים עולים
אני שומעת דברים נזרקים, פוגעים, נשברים
בשלב כלשהוא אמא שלי כנראה נשברת
איכשהוא יש לי את השעה עשר בלילה כשאני חושבת על זה
אני שומעת אותה בוכה
צועקת שהיא רוצה למות
שומעת אותה עוברת במהירות ליד דלת החדר שלי
בדרך לחדר השינה שלהם
היא נכנסת למקלחת שלהם
אני שומעת צעקות מסביב
לא מצליחה להבין ממש מה קורה
אני שומעת משהו על סכין, מישהו צועק לעצור אותה
הבזק של הבנה - היא לקחה סכין חדה מהמטבח כדי לחתוך את הורידים שלה
מישהו (אולי אבא שלי ?) עוצר אותה
אני שומעת אותה בוכה בלי שליטה
בכי של אדם פצוע שלא יכול לסבול יותר את מה שקורה לו
איכשהוא הם מרגיעים אותה
במבט של אדם בוגר אני די בטוחה שנתנו לה כדור הרגעה
אני שומעת אותם מכניסים אותה למיטה
כולם עוזבים
לפי מה שאני זוכרת גם אבא עזב
הבית פתאום שקט
אני לוקחת את אחי הקטן למיטה שלו, משכיבה אותו לישון
חוזרת לחדר שלי
ולא יודעת מה לעשות
האם אני צריכה ללכת אליה ולהיות איתה ?
זה מרגיש לי כמו הדבר הנכון לעשות
אבל אני לא יודעת איך להיות שם בשביל מישהו, בטח לא במצב הזה
אני לא יודעת איך לחבק אותה
בסוף אני הולכת לישון
תחושה חדה של חוסר וודאות
אין לי מושג לתוך מה אקום בבוקר
אני לא זוכרת כלום מהבוקר
כנראה שכמו תמיד לקחתי את אחי לגן והלכתי לבי"ס
אני זוכרת שבאותו היום רציתי שמישהו ישאל אותי אם הכל בסדר
אף אחד לא שאל
כנראה שהייתי רגילה וכל כך טובה בלהסתיר
אחרי זה היו קצת דיבורים על גירושין
אם היו שואלים אותי הייתי אומרת שזה רעיון מצויין
אבל אף אחד לא שאל אותנו הילדים מה אנחנו חושבים
אמא שלי השתכנעה לרדת מהרעיון
אני מצטערת בשבילה
אני חושבת שבאותו הזמן עוד הייתה לה אפשרות להתחיל זוגיות חדשה ושפוייה יותר
אבל היא בחרה להשאר
***
מספר תחושות מלוות אותי מהאירוע הזה עד היום
תחושת חוסר האונים
דברים רעים שקורים לי מול העיניים
ואני חסרת אונים לעצור אותם
תחושה של רצון לעזור למישהו
בלי לדעת איך והאם העזרה שלי רצוייה ותתקבל בברכה
וההחלטה שלי שאני לא עושה כלום
הרגע הזה חוזר אליי מדי פעם
ההתלבטות הארוכה הזו
וההרגשה שהייתי צריכה לעשות משהו אחר, אבל לא ידעתי איך
לפני 17 שנים. 13 בספטמבר 2007 בשעה 6:23