מאובני ילדות

השבוע השארתי את הבת שלי בגן החדש
אחרי כמה ימי היכרות היא מרגישה שם בטוחה
היא מתחילה להיפתח, לדבר, להשתתף

מהרגע שעזבתי את הגן אני מתגעגעת, פוחדת, חוששת
אחרי שיחה עם אישה יקרה
אני מבינה שזה לא קשור אליה
זה קשור אליי
אל הילדה הקטנה שהייתי
הילדה שהסתובבה בהפסקות בכיתה א' לבד
רצתה נורא לגשת לילדים אחרים, לשחק, לרוץ ולהשתולל
אבל לא העזה
כי התביישה, הרגישה דחויה, לא שווה

אז היא הסתתרה
שיחקה עם עצמה
שיחקה מחבואים עם אחרים מבלי שהם יידעו שהם במשחק
רצתה כל כך תשומת לב של חברה טובה, של בת-דודה שלמדה בכיתה גבוהה יותר

מגילאי הגן אין לי ממש זיכרונות
אבל בבי"ס אני זוכרת הרבה זמן לבד
חברים בודדים פה ושם
בעיקר חברים לשעות ביה"ס
כי ככל שגדלתי התביישתי יותר ויותר להביא אנשים הביתה

מהרגע שבו ידעתי לקרוא היטב, העדפתי לשקוע בעולם הזה
העולם הבטוח של הספרים והדמיון
העולם שבו אני גיבורה
שבו לא משנה מה קורה, הסיפור נגמר בטוב

במקום העולם שבחוץ, שהיו בתוכו אנשים, שלא הצלחתי להבין אותם ואיך להתחבר אליהם
לא הצלחתי להבין למה הם פוגעים בי (לפעמים שוב ושוב)
לא הבנתי מה לא בסדר בי
איך ומדוע אני פגומה כל כך
למה אני לא יכולה להיות כמו כולם

בעצם הרגשתי שאני חיה בעולם נפרד
יש אותי והעולם הפנימי שלי
ויש את העולם מבחוץ
העולמות נפגשים אבל לא באמת

***

גם היום, באמצע שנות ה 30 לחיי
לעתים קרובות אני עדיין מרגישה ככה
ההבדל הוא שהיום אני יודעת (רוב הזמן לפחות) שההרגשה היא בעיקר בראש שלי
זו תפיסת מציאות לא נכונה
אם אני פועלת לפיה, רוב הסיכויים שזה מה שאקבל