מאובני ילדות

גיל: כיתה א'

גיל שבו כבר יש לי שיעורי בית
אני בבית עם אבא, שעות אחה"צ
עובדת על משהו מבית ספר
מגלה שאני צריכה לקנות משהו - עיפרון או מחק או משהו דומה
מבקשת מאבא כסף ללכת למכולת
יוצאת לדרך
המכולת קרובה מאוד, שכונה קטנה, לא צריך אפילו לחצות כביש
שם אני מתפתה לקנות גם ממתק
אוכלת אותו בדרך הבייתה
כשמגיעה הבייתה מחזירה לאבא עודף
הוא מביט בכסף ושואל אם קניתי עוד משהו

זה גיל שבו אני כבר אוכלת בסתר
בבית כשיש משהו טעים הוא לרוב נגמר מהר
לא בהכרח בגללי
יש גם אח גדול, וכולם אוהבים לאכול דברים טעימים
אבא תמיד משמיע איומים שלא יקנה עוד
ואני היחידה שמאמינה לאיומים האלה ולוקחת ללב
ואני כבר יודעת שאוכל מרגיע אצלי משהו
אוכל הוא בריחה ממשהו
כבר בגיל הזה אני מוצאת את עצמי במצב של התקפי אכילה

מתוך פחד אני עונה לו שלא
שלא קניתי כלום חוץ ממה שהייתי צריכה
בזיכרון שלי הוא רותח מזעם ויוצא מהבית מיד לעבר המכולת לברר את העניין
אני נבהלת ומפחדת
מתחילה לבכות
מדמיינת בראשי תסריטי אימה
למשל - אולי הוא ירביץ לבעל המכולת ?
במבט לאחור אני חושבת שמה שהרגשתי היה כמעט בגדר היסטריה
אני יוצאת מהדלת האחורית של הבית
רצה מהר אל החורשה שנמצאת מאחור
עד היום אני זוכרת את החלק של עצי האקליפטוס
אחד מהם גדול במיוחד
אני נעצרת לידו ובוכה ובוכה ובוכה
רועדת מרוב פחד
אין לי מושג מה לעשות

אני לא יודעת כמה זמן עבר
אני חושבת שכמה דקות עד רבע שעה
בסופו של דבר חזרתי הבייתה, עדיין בוכה
מה קרה בדיוק בבית אני גם לא זוכרת
אני כן זוכרת שבסופו של דבר זה היה איכשהוא בסדר
כנראה שלא הייתי בבית כשהוא חזר
והוא ראה שבכיתי
נראה לי שהוא נבהל מהתגובה שלי
חזרתי להכין שיעורים
אני זוכרת אותו מסתובב סביבי
מבט מודאג, מבוהל, אולי מתחרט
נראה לי שלא הבין מאיפה זה בא "פתאום"