מאובני ילדות

גיל: 5-6

ערב יום העצמאות
בבית עם ההורים
שעת ערב
אני מאוד רוצה ללכת לחגיגות לכל הדוכנים ולראות את הזיקוקים
אני יושבת בסלון
הם בחוץ רבים

מתישהוא אנחנו מתחלפים במקומות
אני יוצאת החוצה לשחק
הם רבים בסלון

אני לא זוכרת מילים, או על מה הם רבים
אמא יושבת, כנראה עם דמעות
אבא עומד לידה
בזיכרון שלי הוא מנסה לשכנע אותה במשהו, אולי לפייס אותה

המריבות קשות לי
אני לא זוכרת שביטאתי אי פעם את הקושי הזה מולם
אבל לפעמים אני נקרעת מבפנים

אני נכנסת הבייתה כדי ללכת לשירותים
מתיישבת שם ומקשיבה להם
חושבת
בגן שלי יש ילדה מאומצת
הגננת הסבירה לכולם מה זה "מאומצת"
אני חושבת שגם אני בטוח מאומצת
האנשים האלה לא יכולים להיות ההורים שלי
הורים זה אנשים שאוהבים את הילדים שלהם
ולי לא נראה שהם אוהבים אותי אם הם רבים ככה
בהגיון צרוף של גיל 6 אני מחליטה שאני מאומצת
שיש לי הורים שאוהבים אותי ויום אחד הם יבואו לקחת אותי בחזרה

המחשבה הזו, הפנטזיה הזו ליוותה אותי כמה שנים טובות
אני מתחילה לבחון פרצופים של אנשים מסביב, קרובים וזרים
לראות האם יש התאמה
איך הם יהיו בתור הורים

אני זוכרת במיוחד מורה בחטיבת ביניים, כיתה ז'
הייתי בוהה בה בהפסקות
בגיל הזה כבר הבנתי שאני לא מאומצת
אבל לא ויתרתי על הפנטזיה שיהיו לי הורים אחרים