מאובני ילדות

אני זוכרת את של שנות העשרה, כתקופה שבה היו יותר מריבות וקשות יותר של ההורים
אבל יכול להיות שזה עניין של ראייה סובייקטיבית
בגיל הזה רואים דברים אחרת מאשר בילדות המוקדמת
שמים לב לפרטים אחרים

אחת המריבות הקשות ביותר תשאר חקוקה בזכרוני לתמיד
אני חושבת שזו הייתה מריבה שהיוותה את השיא של פרק זמן קשה במיוחד
זה התחיל בשעות הערב המוקדמות

אני בת 15-16, אחי בן 3
כרגיל שנינו בבית כשזה מתחיל

איכשהוא הפעם מעורבים בעניין קרובי משפחה אחרים
מהצד של אבא, הם מנסים להרגיע
כבייכול מגיעים לפשר ולעזור
אני לא בטוחה שהם לא מחמירים את המצב

אני זוכרת את הצעקות
את הנסיגה שלי ושל אחי לחדר שלי
אני סוגרת את הדלת
מחבקת אותו
מרגישה את הרעד והפחד אצל שנינו

אני לא זוכרת מה בדיוק נאמר, איזה מילים
אני אפילו לא זוכרת על מה
הסיבה לא חשובה בעצם
זה רק טריגר למאבקי הכוח, לחוסר ההתאמה המהותי כל כך ביניהם

ברוב הפעמים המריבות נרגעות
או שיש פיצוץ ואחד מהם עוזב לפרק זמן מסויים
הפעם נדמה שזה נמשך שעות
ורק הולך ומחמיר
הטונים עולים
אני שומעת דברים נזרקים, פוגעים, נשברים

בשלב כלשהוא אמא שלי כנראה נשברת
איכשהוא יש לי את השעה עשר בלילה כשאני חושבת על זה
אני שומעת אותה בוכה
צועקת שהיא רוצה למות
שומעת אותה עוברת במהירות ליד דלת החדר שלי
בדרך לחדר השינה שלהם
היא נכנסת למקלחת שלהם
אני שומעת צעקות מסביב
לא מצליחה להבין ממש מה קורה

אני שומעת משהו על סכין, מישהו צועק לעצור אותה
הבזק של הבנה - היא לקחה סכין חדה מהמטבח כדי לחתוך את הורידים שלה
מישהו (אולי אבא שלי ?) עוצר אותה
אני שומעת אותה בוכה בלי שליטה
בכי של אדם פצוע שלא יכול לסבול יותר את מה שקורה לו

איכשהוא הם מרגיעים אותה
במבט של אדם בוגר אני די בטוחה שנתנו לה כדור הרגעה
אני שומעת אותם מכניסים אותה למיטה

כולם עוזבים
לפי מה שאני זוכרת גם אבא עזב
הבית פתאום שקט
אני לוקחת את אחי הקטן למיטה שלו, משכיבה אותו לישון
חוזרת לחדר שלי
ולא יודעת מה לעשות
האם אני צריכה ללכת אליה ולהיות איתה ?
זה מרגיש לי כמו הדבר הנכון לעשות
אבל אני לא יודעת איך להיות שם בשביל מישהו, בטח לא במצב הזה
אני לא יודעת איך לחבק אותה

בסוף אני הולכת לישון
תחושה חדה של חוסר וודאות
אין לי מושג לתוך מה אקום בבוקר

אני לא זוכרת כלום מהבוקר
כנראה שכמו תמיד לקחתי את אחי לגן והלכתי לבי"ס
אני זוכרת שבאותו היום רציתי שמישהו ישאל אותי אם הכל בסדר
אף אחד לא שאל
כנראה שהייתי רגילה וכל כך טובה בלהסתיר

אחרי זה היו קצת דיבורים על גירושין
אם היו שואלים אותי הייתי אומרת שזה רעיון מצויין
אבל אף אחד לא שאל אותנו הילדים מה אנחנו חושבים

אמא שלי השתכנעה לרדת מהרעיון
אני מצטערת בשבילה
אני חושבת שבאותו הזמן עוד הייתה לה אפשרות להתחיל זוגיות חדשה ושפוייה יותר
אבל היא בחרה להשאר

***

מספר תחושות מלוות אותי מהאירוע הזה עד היום

תחושת חוסר האונים
דברים רעים שקורים לי מול העיניים
ואני חסרת אונים לעצור אותם

תחושה של רצון לעזור למישהו
בלי לדעת איך והאם העזרה שלי רצוייה ותתקבל בברכה
וההחלטה שלי שאני לא עושה כלום
הרגע הזה חוזר אליי מדי פעם
ההתלבטות הארוכה הזו
וההרגשה שהייתי צריכה לעשות משהו אחר, אבל לא ידעתי איך

השבוע השארתי את הבת שלי בגן החדש
אחרי כמה ימי היכרות היא מרגישה שם בטוחה
היא מתחילה להיפתח, לדבר, להשתתף

מהרגע שעזבתי את הגן אני מתגעגעת, פוחדת, חוששת
אחרי שיחה עם אישה יקרה
אני מבינה שזה לא קשור אליה
זה קשור אליי
אל הילדה הקטנה שהייתי
הילדה שהסתובבה בהפסקות בכיתה א' לבד
רצתה נורא לגשת לילדים אחרים, לשחק, לרוץ ולהשתולל
אבל לא העזה
כי התביישה, הרגישה דחויה, לא שווה

אז היא הסתתרה
שיחקה עם עצמה
שיחקה מחבואים עם אחרים מבלי שהם יידעו שהם במשחק
רצתה כל כך תשומת לב של חברה טובה, של בת-דודה שלמדה בכיתה גבוהה יותר

מגילאי הגן אין לי ממש זיכרונות
אבל בבי"ס אני זוכרת הרבה זמן לבד
חברים בודדים פה ושם
בעיקר חברים לשעות ביה"ס
כי ככל שגדלתי התביישתי יותר ויותר להביא אנשים הביתה

מהרגע שבו ידעתי לקרוא היטב, העדפתי לשקוע בעולם הזה
העולם הבטוח של הספרים והדמיון
העולם שבו אני גיבורה
שבו לא משנה מה קורה, הסיפור נגמר בטוב

במקום העולם שבחוץ, שהיו בתוכו אנשים, שלא הצלחתי להבין אותם ואיך להתחבר אליהם
לא הצלחתי להבין למה הם פוגעים בי (לפעמים שוב ושוב)
לא הבנתי מה לא בסדר בי
איך ומדוע אני פגומה כל כך
למה אני לא יכולה להיות כמו כולם

בעצם הרגשתי שאני חיה בעולם נפרד
יש אותי והעולם הפנימי שלי
ויש את העולם מבחוץ
העולמות נפגשים אבל לא באמת

***

גם היום, באמצע שנות ה 30 לחיי
לעתים קרובות אני עדיין מרגישה ככה
ההבדל הוא שהיום אני יודעת (רוב הזמן לפחות) שההרגשה היא בעיקר בראש שלי
זו תפיסת מציאות לא נכונה
אם אני פועלת לפיה, רוב הסיכויים שזה מה שאקבל

גיל: כיתה א'

גיל שבו כבר יש לי שיעורי בית
אני בבית עם אבא, שעות אחה"צ
עובדת על משהו מבית ספר
מגלה שאני צריכה לקנות משהו - עיפרון או מחק או משהו דומה
מבקשת מאבא כסף ללכת למכולת
יוצאת לדרך
המכולת קרובה מאוד, שכונה קטנה, לא צריך אפילו לחצות כביש
שם אני מתפתה לקנות גם ממתק
אוכלת אותו בדרך הבייתה
כשמגיעה הבייתה מחזירה לאבא עודף
הוא מביט בכסף ושואל אם קניתי עוד משהו

זה גיל שבו אני כבר אוכלת בסתר
בבית כשיש משהו טעים הוא לרוב נגמר מהר
לא בהכרח בגללי
יש גם אח גדול, וכולם אוהבים לאכול דברים טעימים
אבא תמיד משמיע איומים שלא יקנה עוד
ואני היחידה שמאמינה לאיומים האלה ולוקחת ללב
ואני כבר יודעת שאוכל מרגיע אצלי משהו
אוכל הוא בריחה ממשהו
כבר בגיל הזה אני מוצאת את עצמי במצב של התקפי אכילה

מתוך פחד אני עונה לו שלא
שלא קניתי כלום חוץ ממה שהייתי צריכה
בזיכרון שלי הוא רותח מזעם ויוצא מהבית מיד לעבר המכולת לברר את העניין
אני נבהלת ומפחדת
מתחילה לבכות
מדמיינת בראשי תסריטי אימה
למשל - אולי הוא ירביץ לבעל המכולת ?
במבט לאחור אני חושבת שמה שהרגשתי היה כמעט בגדר היסטריה
אני יוצאת מהדלת האחורית של הבית
רצה מהר אל החורשה שנמצאת מאחור
עד היום אני זוכרת את החלק של עצי האקליפטוס
אחד מהם גדול במיוחד
אני נעצרת לידו ובוכה ובוכה ובוכה
רועדת מרוב פחד
אין לי מושג מה לעשות

אני לא יודעת כמה זמן עבר
אני חושבת שכמה דקות עד רבע שעה
בסופו של דבר חזרתי הבייתה, עדיין בוכה
מה קרה בדיוק בבית אני גם לא זוכרת
אני כן זוכרת שבסופו של דבר זה היה איכשהוא בסדר
כנראה שלא הייתי בבית כשהוא חזר
והוא ראה שבכיתי
נראה לי שהוא נבהל מהתגובה שלי
חזרתי להכין שיעורים
אני זוכרת אותו מסתובב סביבי
מבט מודאג, מבוהל, אולי מתחרט
נראה לי שלא הבין מאיפה זה בא "פתאום"

גיל: 5-6

ערב יום העצמאות
בבית עם ההורים
שעת ערב
אני מאוד רוצה ללכת לחגיגות לכל הדוכנים ולראות את הזיקוקים
אני יושבת בסלון
הם בחוץ רבים

מתישהוא אנחנו מתחלפים במקומות
אני יוצאת החוצה לשחק
הם רבים בסלון

אני לא זוכרת מילים, או על מה הם רבים
אמא יושבת, כנראה עם דמעות
אבא עומד לידה
בזיכרון שלי הוא מנסה לשכנע אותה במשהו, אולי לפייס אותה

המריבות קשות לי
אני לא זוכרת שביטאתי אי פעם את הקושי הזה מולם
אבל לפעמים אני נקרעת מבפנים

אני נכנסת הבייתה כדי ללכת לשירותים
מתיישבת שם ומקשיבה להם
חושבת
בגן שלי יש ילדה מאומצת
הגננת הסבירה לכולם מה זה "מאומצת"
אני חושבת שגם אני בטוח מאומצת
האנשים האלה לא יכולים להיות ההורים שלי
הורים זה אנשים שאוהבים את הילדים שלהם
ולי לא נראה שהם אוהבים אותי אם הם רבים ככה
בהגיון צרוף של גיל 6 אני מחליטה שאני מאומצת
שיש לי הורים שאוהבים אותי ויום אחד הם יבואו לקחת אותי בחזרה

המחשבה הזו, הפנטזיה הזו ליוותה אותי כמה שנים טובות
אני מתחילה לבחון פרצופים של אנשים מסביב, קרובים וזרים
לראות האם יש התאמה
איך הם יהיו בתור הורים

אני זוכרת במיוחד מורה בחטיבת ביניים, כיתה ז'
הייתי בוהה בה בהפסקות
בגיל הזה כבר הבנתי שאני לא מאומצת
אבל לא ויתרתי על הפנטזיה שיהיו לי הורים אחרים

גיל - בערך 3

לא יודעת האם זה הזיכרון הראשון שלי
אבל זה ללא ספק אחד מהם
אני חושבת שהייתי בערך בת 3
זה זיכרון חלומי כזה
הוא תמיד היה שם, אבל במשך תקופה מסויימת חשבתי שהוא חלום
מאוחר יותר החלטתי שהוא קרה באמת
פשוט כי אני לא יודעת או מבינה מדוע ילדה קטנה תחלום דבר כזה

*
בזיכרון שלי אנחנו בבית הראשון שגרנו בו
בית צמוד קרקע
יש דלת קדמית
דלת אחורית שיוצאת לגינה ומשם לחורשה קרובה
אני עם ההורים בבית
משהו קורה איתם
אמא ממהרת (אולי אפילו רצה) לכיוון הדלת האחורית
אבא מגיע מאחוריה
אני משתחלת בין הרגליים שלהם
עומדת ליד אמא בפתח הדלת
מביטה החוצה אל החצר
ואז מביטה למעלה אליהם
אבא מחזיק ביד שלו קערת זכוכית חומה
מנחית אותה על הראש של אמא
אני זוכרת את אמא מורידה את הראש
אולי מנסה לחמוק מהמכה
אולי מתכופפת מעוצמת המכה
*

אין לי מושג מה קרה לאחר מכן
אם היא נפצעה או משהו כזה
אני גם לא זוכרת מה הרגשתי ומה חשבתי

אבל זה כנראה המפגש הראשון שאני זוכרת עם האלימות ששררה בין ההורים שלי
לרוב אלימות מילולית, רגשית, נפשית
הרבה צעקות, איומים
אבל לרוב לא אלימות פיזית
וזה לא ממש משנה
לפעמים אלימות פיזית היא הפחות גרועה

גיל - בשנות השלושים לחיי

דווקא הפוסט הראשון הוא על הסוף.
על סליחה.

סיימתי לא מזמן לקרוא את רודף העפיפונים של חאלד חוסייני.
לקראת סוף הספר, הגיבור חושב על סליחה:
"למחשבה האחרונה שעלתה בדעתי לא התלוותה שום דקירת כאב.
תהיתי אם כך מניצה סליחה, לא עם תרועת חצוצרות של התגלות,
אלא כשהכאב אוסף את חפציו, מסיים את ענייניו וחומק לו בחשאי, באישון לילה"

וכך אני מקווה שייראו הדברים יום אחד. לפחות בצורה מסויימת.
שהכאב יתמוסס לו לאט לאט.
עם חלק מהזכרונות כבר אין תחושת כאב.
כך זה קרה ואין בכוחי לשנות דבר. רק לקוות שלמדתי וגדלתי מזה, ושלא אחזור בעצמי על הטעויות.
אבל חלק עדיין כואב, לפעמים מאוד.

הבלוג הזה הוא עוד דרך ריפוי.
לחשוף, להוציא לאור השמש.
לתת לאחרים אפשרות לגעת ולחבק במקומות האלה.