מאובני ילדות

גיל - בשנות השלושים לחיי

דווקא הפוסט הראשון הוא על הסוף.
על סליחה.

סיימתי לא מזמן לקרוא את רודף העפיפונים של חאלד חוסייני.
לקראת סוף הספר, הגיבור חושב על סליחה:
"למחשבה האחרונה שעלתה בדעתי לא התלוותה שום דקירת כאב.
תהיתי אם כך מניצה סליחה, לא עם תרועת חצוצרות של התגלות,
אלא כשהכאב אוסף את חפציו, מסיים את ענייניו וחומק לו בחשאי, באישון לילה"

וכך אני מקווה שייראו הדברים יום אחד. לפחות בצורה מסויימת.
שהכאב יתמוסס לו לאט לאט.
עם חלק מהזכרונות כבר אין תחושת כאב.
כך זה קרה ואין בכוחי לשנות דבר. רק לקוות שלמדתי וגדלתי מזה, ושלא אחזור בעצמי על הטעויות.
אבל חלק עדיין כואב, לפעמים מאוד.

הבלוג הזה הוא עוד דרך ריפוי.
לחשוף, להוציא לאור השמש.
לתת לאחרים אפשרות לגעת ולחבק במקומות האלה.