יומנו של ציד

אין לי מושג. אני לא משווה לשולטים אחרים, וגם לא מאמין שיש איך להשוות.

כבני אדם כל אחד מאיתנו שונה ומיוחד.

אז בשביל מה לכתוב שאת "שונה"\"אחרת"\"מיוחדת"\"בפני עצמה" וביטויים אמורפיים אחרים?

היא פונה אלי (אני הרי כמעט אף פעם לא פונה).

עושה רושם נחמדה. שמחה כזאת. אינטליגנטית. רהוטה.

אחרי יום-יומיים אנחנו עוברים לצ'אט חיצוני. אמנם רק שיחה אחת, אבל גם כאן הרושם טוב. מעמיק.

אחר כך אנחנו לא מצטלבים. יכול לקרות, לא?
כשאני נכנס לכלוב אני רואה שעוד לפני השיחה בצ'ט החיצוני, היא שמה לעצמה שם של מישהו בסוגריים (קילור? אתם תגידו). זאת אומרת שכשהיא דברה איתי בצ'ט, היא כבר הייתה "שייכת" למישהו.

עוד באותו יום היא כותבת בבלוג שלה על יחסי שליטה "מתקדמים". פעמיים. פששששששששששששש..... זריזה.

רק מה? השם שבסוגריים לא שייך למנוי בכלוב. 

למחרת נעלמים גם הניסים והנפלאות וגם ה"קילור". 

ניחוש שלי? נבהלה. כתבה צ'קים בלי כיסוי. 

מבחינתי, עדיף להתאכזב מוקדם.

מבחינתה - מביך...

נתקלתי בפוסט הבא:

כן כן אני חדשה, חסרת ניסיון ונילית לחלוטין. 

זה ממש בסדר להסתער בהודעות, המטרה מובנת ולגיטימית.

אך במקום ללכת עם האמת שלכם ולהיות אתם, במקום הפסיכי הזה, אתם ממשיכים להעמיד פנים.

להעמיד פנים שאתם שולטים ורגישים, שאתם יפים ואלופים. שיכולת הביטוי שלכם מפוארת, ושאין לכם אפילו רגע אחד של שקט. 

ואני מתבוננת מהצד, לפעמים מקשיבה לעתים מרימה, בכנות אמיתית ומכילה.

ואתם לא באמת נהנים ולא באמת חיים ומפנטזים, פשוט התרגלתם שהכול נגיש, והדופק שלכם חלש ממש כבר לא יציב. 

ואני נאיבית ושקטה אבל מאוד מבינה.. שהעולם שיצרתם יכול היה להיות הרבה יותר מדהים ומעניין, והרבה פחות מאיים.. 

כי בסופו של דבר כולם רוצים להרגיש ולו לרגע אחד אהובים, רצויים ויפים. 

בין אם אתם יודעים לתת מכה בטוסיק או לגעת בעמקי הלב. 

התגובות היו מלאות ליקוקי תחת מעצבנים. הנה מה שאני כתבתי:

 דיר תלתלים זה אופי,
קבלנו את פנייתך והעברנו אותה לשירות לקוחות.
אנחנו בהחלט שוקלים להגדיל את השקיפות שלנו ולשנות את הנוהלים המחייבים.
במקרה פנייתך הגיעה ממש לפני האסיפה הכללית החודשית שבה משתתפים כל החברים.
תוכן פנייתך נמצא בראש סדר היום.
לאחר שנדון נעדכן אותך בהחלטות המחייבות שיתקבלו.
בכל חריגה שלנו מהנוהלים, אנו מעודדים אותך לפנות למחלקת תלונות שתברר את העניין ובמידת הצורך אף תביא לפתיחת הליך משמעתי.

עכשיו תגידי, את רצינית????
מי זה "אתם"?
למה התרגל-"נו"?
איזה עולם יצר-"נו" ביחד??

אבל היד שלי כן יורדת.

מה זה יורדת?!

נוחתת.

צ'אט של חמש שורות.

שורה 3: "לא באמת מתלהבת".

שורה 4: "עצוב. חוסר התלהבות מביא לשיעמום".

פרשנות: חוסר התלהבות - של הנשלטת. שיעמום - של השולט.

= מתכון לשום דבר.

תודה שעזרת לי לחדד את הפרופיל שלי.

מעבר לזה, זמני יקר.

הכרתי. 

מקסימות. נשיות. גדולות. חמות (לא האמא של בעלך!). סקסיות. מושכות. מטריפות.

אבל

- לא כל שמנה היא BBW. לא כל BW היא BBW.

- זה לא עניין של כמות. לא כל המרבה הרי זאת ...

- ענין של פרופורציות.

- אם BB זה גם המידה של החזיה...

ואחרי הכל - אני מחליט: את לא יודעת מה ידליק אותי.

(ולפעמים גם אני לא).

כשהכרנו

היה חיבור כמעט מיידי. היינו שותפים לשלוש אהבות. אחת מהן הייתה בינינו. 

במשך הזמן התרחבו הפערים. כמו בקע בשפתיים בשרב: אני מבוגר ממנה בעשור וחצי. אני נשוי, היא לא. לי יש משפחה גדולה, לה כמעט שאין. אני במרוץ החיים והיא במירוץ שלפני מרוץ החיים. אני מנוסה והיא פעם ראשונה. ומצד שני היא גדיה שרצה אל הצוקים ואני השקול והמתון שמושך אל הדרך הנכונה והבטוחה.

לכן כשהיא מצאה אהבה, שחררתי מתוך הבנה ברורה שזה מה שנכון לעשות.

כאב לי. גם נפגעתי ממשהו, אבל לא שמרתי לה טינה.

חלפו כמה שנים

ואולי היא כאן ואולי לא. ואולי היא זיהתה את עצמה בפוסטים שלי ואולי לא. אני ראיתי את הניק שלה פעם-פעמיים ולא מצאתי לנכון ליצור קשר.

לפני כמה שבועות

אני מקבל הודעה: "אתה עוד שם?". 

ואז אני שומע שמערכת היחסים ההיא לא הסתיימה טוב. אפילו רע. ושקשה לה.

ועם זאת, כששאלתי התברר שהיו גם שנים טובות ושהיא במקום אחר, טוב יותר, בחיים.

ואז היא מבקשת להיפגש. 

ואני מזכיר לה שיש דברים שלא השתנו, אבל היא לוחצת. "צריכה את היד הכבדה שלך עלי".

"אני יודע בדיוק מה את צריכה. אבל, עבר זמן. בואי ניפגש לקפה קודם".

ואנחנו נפגשים לקפה. היא נראית טוב. יותר בוגרת. יותר בשלה. יותר מיושבת. 

אבל גם עצובה. בודדה. אולי אפילו ... קצת אבודה. 

"אני יכול להעמיד אותך על הרגליים. ומה אז?! ומה איתי?! גם בחיים וגם בשליטה אני הבוס. לא המחליף הזמני".

"אז רק פעם אחת. בבקשה. אני צריכה."

היה בזה ניצחון קטן. אהבתי את המצב. ויכולתי להיות "הצודק": "את, את ההזדמנות שלך כבר קבלת. ופישלת. את לא רצינית". יכולתי גם להיות האחראי: "זה מתחיל מפעם אחת, אבל הפיתוי גדול מידי. זה מדרון חלקלק וזה לא יהיה נכון. אנחנו עלולים להצטער על זה. מאד". מצד שני היא היתה מיוחדת בשבילי והתגעגעתי. התגעגעתי אליה והתגעגעתי ל"זה".

אני נשארתי לשלם על הקפה ואותה שלחתי. שלחתי אל המקום שבו הייתה הפעם הראשונה.

והיא זכרה איפה ואיך היא אמורה לחכות. עוד לפני ששאלתי היא אמרה שהיא עשתה בדיקת STD ויצאה שלילית ואני "יכול לעשות מה שאני רוצה". 

"ומה אני רוצה?"

"להשתמש בי"

"להשתמש בך?"

"כן. לעשות בי כל מה שעולה בדעתך".

"למה? כי את צריכה??"

"כי אני צריכה אבל גם כי לא הייתי איתך בסדר." אז היא ידעה...

"נכון.

אבל את חושבת שאם אני 'משתמש בך' ובעוד חצי שעה - שעה גומר, זה ישנה את מה שהיה?"

"לא. לא באמת".

"אז מה את רוצה?"

"תעזור לי. תעזור לי להגיד את מה שאני לא מצליחה להגיד". מה אני? קורא מחשבות??

"את צריכה לכפר.

את צריכה לשלם בכאב על מה שעשית.

את צריכה להיענש. קשה"

"נכון" כזה חלש לא שמעתי בחיים.

"אז תבקשי".

"אדוני, אני רוצה לכפר".

"אני לא אדונך כבר כמה שנים ואת לא תוכי. מה את חוזרת על מה שאני אומר? וחוץ מזה עוד פעם 'אני ועצמי'?!"

שקט. אפילו לא מתוח.

"בשבילי אתה האדון. חשבתי עליך בזמן שעבר. וחסרת לי. ואני יודעת שהכאבתי לך. ואני רוצה לתקן את זה. אולי קצת לפצות אותך.

מה שמגיע לי זה עונש. כאב. השפלה. אני צריכה שתיהנה מזה. אני צריכה לדעת שאתה נהנה מזה. אני שלמה כשאני יודעת שאתה נהנה מזה. אולי זה ירגיע אותך ואותי".

עשתה לי איפון: אם אני חותך עכשיו (כי אני כל כך "צודק" ו"אחראי") לא תהיה סגירת מעגל, לא לי ולא לה. 

"ת-ב-ק-ש-י!!"

"אדון, בבקשה תעניש אותי. תכאיב ותשפיל את החפץ הזה. הבשר הזה שעורג לכאב וההשפלה ש-ל-ך."

אני מוציא את החגורה מהמכנסיים.

ואני מתחיל להצליף בה.

על השדיים.

על הגב.

על התחת.

עוד הצלפה ועוד הצלפה.

ואחרי כל הצלפה היא בוכה ואומרת לי "תודה" ואומרת לי "סליחה". ואומרת לי "בבקשה".

ואני יודע על מה היא אומרת "בבקשה": היא מבקשת את הליטוף והחיבוק והאינטימיות והחום שהיתה מקבלת בין ההצלפות. פעם. לפני שנים. אבל אני לא שואל.

כי "זה" משתלט עלי ואני לא יודע מאיפה עולה לי השורה "עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף".

אחרי חצי שעה אני מוצא את עצמנו הרבה יותר רחוק ממה שהגענו אז. ויש לה מילת ביטחון והיא לא משתמשת בה.

"תעמדי זקופה, עם ידים מאחורי העורף. תבליטי את העטינים ותפסקי רגליים. רחב. שיהיה לי נוח".

ואני מתחיל לבעוט בכוס. בשליטה אבל ממש לא בעדינות. והיא סופגת.

ואז אני שם לב שהנעל שלי רטובה.

בשניה הראשונה אני חושש שזה דם.

אבל לא.
זו מחצית הכוס המלאה.

לנקד לך?

לפנות אלי בצ'ט דווקא היום אחרי שהוספתי "או שיש לך XY או שלא"?!

בעיקרון אני נכנס רק לפרופילים של נשלטות. זאת אומרת, כשאני נכנס.

בפרופילים רבים נתקלתי בגבול "נשואים".

אני מבין ומקבל: כמה שיהיה יותר טוב, כך יהיה יותר מגביל ומתסכל וקשה. אז למה להכניס ראש בריא למיטה חולה? 

לא. זה עוד לא הקטע.

ויש את הכועסות, שאצלן ה"נשואים" בא תמיד עם "לא מוסריים", "שקרנים", "רמאים" ו\או "בוגדים". 

כבר כתבתי על ה"בגידה" בעבר ולא זה מה שרציתי לשתף בו. אם מישהו נעול דווקא על זה שיגיד, ואולי אשים לינק.

שתי האוכלוסיות בהן הכעס פושה, הן צעירות שלא יודעות מהחיים שלהן וגרושות. הראשונות נאיביות, חסרות ניסיון ו\או מנסות להצטייר כהחלטיות (כשהרבה פעמים זה גם לא נכון וגם לא נכון בשבילן). האחרות לרוב פגועות ואני נוטה לחשוב שבצדק: אולי הן רומו ואולי נבגדו. ובגלל שהן נשים טובות, הן "לא רוצות לעשות מה שעשו להן". 

וגם זה מקובל.

וגם זה לא הקטע.

אז מה הקטע??

הקטע הוא שהרבה פעמים, מעשה ניסים, מתעדכנים הפרופילים בשתי נקודות:

1. הסטטוס הופך ל"נשואה".

2. "פתאום" נעלמות הפסילה של נשואים-רמאים-בוגדים, השנאה היוקדת אליהם ואפילו השיפוטיות.

מעניין למה.

נכון קטע?!

של עטינים חבולים.

אדום חדש, סגול מלפני מספר ימים וצהוב בן שבוע וחצי.

ונזכרתי.

בחגורה.

ברצועות.

בחבל.

בעטינים מובלטים לפי הוראה, מתנגדים למעיכה

ואז מרימים פטמת כניעה

מטפטפת.