יומנו של ציד

פעם השתמשתי בניק ג'נטלמן בשפחה לרומן. זה עדין נכון במידה לא מבוטלת.
אבל הפעם - מלאה סיאתי.

חילופי הדברים הראשונים היו מעניינים. פלירטיים.
ידעתי מייד שיש בה פוטנציאל.
החלטתי להיפגש.
קבענו בבית קפה ליד היכל נוקיה.
רציתי להתחיל ברגל ימין ובאתי פתוח.

אויייייייי:

היא נראתה הרבה יותר מבוגרת (לא רוצה להגיד זקנה) משציפיתי. האם היא רק נראית מממממממממממש מבוגרת מכפי גילה? אולי גילה הוא לא גילה? בעצם, אולי זאת לא באמת הפתעה?
אני מנסה מאד לא להתרשם מדברים חיצוניים (מה? לא חשבת שזה בגלל התאונה, נכון יקירתי?).
אז מבטא זה לגיטימי.
אולי אפילו הפזילה לגיטימית.
אבל זאת הייתה מוזנחת ביותר ממובן אחד: כרס, לבוש מרושל, שיניים.
אוכלת בפה פתוח. ומדברת באותו הזמן.
הזדעזעתי לחשוב על הפה הזה והשיניים האלה על הזייין שלי. הוא ואני מפונקים.
וכל הזמן היא מנסה להרשים. לשחק אותה חזקה. סופר-אקסטרימית. "ראתה הכל" עאלק.
ודיברה ודיברה ודיברה. מתנשאת. לא מבינה את המקום שלה בכלל.

די מהר היה ברור לי שזה לא יהיה.
ישיר כמו שאני, אמרתי לה את זה.
חשבתי שמקסימום תהיה לי עוד מכרת בדסמ להתכתב איתה מידי פעם.

ואז

ה י א אמרה את זה:
"זאת הסחורה הבינונית שיש בכלוב".

אלה שקוראים אותי יודעים שאני לעולם לא כותב בזמן אמת.
אז בכל זאת למה העליתי אותה באוב?
נו למה?
הפותרים נכונה יקבלו מאכל.

אם זה לא היה כל כך מצחיק זה היה די עצוב.