יומנו של ציד

כן רציתי אותה מאד. מאד. וידעתי למה: ראיתי את תוכה. לפחות ככה חשבתי.

אני חושב שהיא לא ידעה מה היא רוצה. מה היא צריכה. בעצם, אני לא חושב. היא אמרה לי.

אחר כך זה התחיל להתדרדר. בטח כי רציתי אותה מאד.

ואז חשבתי שתוכה ככברה. לא. לא כברה. ככברה.

עבר כמה זמן והיא פנתה אלי. רצתה לנסות שוב. חשבתי "אולי בכל זאת יש בה מה שאני מחפש". החלטתי לתת לה קרדיט.

בטח כי רציתי מאד את מי שרציתי מאד שהיא תהיה.

אבל גם הפעם לא מצאתי אף אחד בפנים.

אני רואה אותה כאן מידי פעם.

אם היא הייתה יודעת שאנחנו עובדים באותו הבניין...