נגנבתי, כשאמרת שאת לגמרי ולתמיד, כי האמנתי... רוב הזמן.
וכשהלכת, הבנתי שהכל היה שקר והצגה.
המזל שלי היה שגם בהבנה הכל כך שגויה הזו היו סדקים, ודרכם בקעו זכרונות אמיתיים של טוטאליות ואינסופיות מצידך.
כלום לא הסתדר לי, איך מלקפוץ מצוק זה נגמר בהתפוגגות טוטאלית שלך מהחיים שלי.
מחקת את השיחות, חסמת אותי לפחות משלושה כיוונים, ולכן מבחינת הכעס שפיתחתי אלייך המשכת
בחיים שלך, מחקת כל זכר לטוב ליפה ולעוצמתי שהיה בינינו.
סבבה? ממש לא, כי עדיין כלום לא הסתדר לי איתך. פשוט לא מסתדר ולא ייתכן,
לא נשאר שום דבר הגיוני, לא מה שהיה, לא מה שעכשיו ולא איך שנגמר,
ואיך בכלל אפשר להגיד נגמר על הקשר הזה.
מתוכנת כמו תוכנה שחלק מהזמן מורידה נתונים חלק מהזמן מחשבת חישובים ומציגה למשתמש, חילקתי את המחשבות
לדאגה מה קורה איתך, אם הצלחת לשמור על הקיים ולצוף, וחלק התמקד בכעס אטומי עלייך.
כעס טהור כזה, מיסוך עשן מושלם שמסתיר יפה את הבור שנשאר לי בלב.
אבל כעס מתפוגג ובור זה לתמיד.
הצלחתי לעשות צעד שהלוואי והייתי עושה מוקדם יותר, מה שעצר אותי חוץ מהכעס הארור היה חשש שזה מסוכן לך.
כך נפתח שבוע קשה של שיחות, כשאני נע בין הקשבה ל'לא' שלך לבין הבנה חד צדדית שלי שזה קשר של פעם בחיים
ולכן מצדיק לקחת סיכונים על הלב. ביום וחצי האחרונים של השבוע אני מצליח לגדל רסיסים של אופטימיות
שתסכימי לתת לי הזדמנות לתקן, ואני אומר לתת לי ולא לנו, כי ברור לי שאני זה שהרסתי.
שם, בקצה של הקצה של השבוע הזה אני אולי מתחיל להבין דברים.
שלחתי לך תמונה של הרוחות המטורפות שנשבו ואיך שהים סער, ושם באמצע השמיים נקודה קטנטנה
שאם תגדילי תראי מסוק מחלץ או מתרגל חילוץ בים הסוער, וברקע שמיים כחולים כאילו כלום.
איחלת לי סע בזהירות.
האמת שהדרך חזרה ברוחות המטורפות האלו, בעייפות שלי, תוך כדי כל המחשבות שמתרוצצות בראש היתה לא קלה.
הדרך לא נגמרת והראש רוצה הביתה למחשב להתחיל לכתוב לך כללים פשוטים וברורים שיבטיחו שזה לא יהרס שוב.
אבל הרי היו לנו כללים, היה לנו בסיס מושלם. זה שאמרנו שאם הולכים לאיבוד אז אפשר להיזכר בו ולהתיישר חזרה.
פה נראה לי שהבנתי שני דברים מהותיים שאת הבנת כבר לפני חודשים.
הראשון הבנתי איפה ואיך נפלתי וטעיתי, סתכלי למעלה, השורה הראשונה, 'רוב הזמן'.
ומה קרה כשפיקפקתי? בפיקפוקים פיתחתי אובססיה, זו שבהתחלת הקשר התבטאה בסטוקריות ההיא,
ובסוף הקשר התבטאה במהלך מטומטם של לנסות ליישר אותך ומהר, לגרום לך לדבר אחרת, לחשוב אחרת,
להתנהג אחרת וכל זה תוך הקצבת זמנים לא הגיונית – כי גם דרשתי עכשיו!
ומה הכי אבסורד מטורף והלוואי שהיה מצחיק?
שאני אוהב, חולה, מת על איך שאת חושבת מדברת ומתנהגת.
הדבר השני שהבנתי זה שכדי להבין שאת לא הולכת להיפגע שוב, את לא צריכה כללים חדשים, הקודמים היו נכונים,
ואת גם לא צריכה לחכות זמן כמו חצי שנה שנה שנתיים של"החזרת האמון".
כל מה שאת צריכה ממני זה לדעת שאני יודע שאת לגמרי ולתמיד.
