פתאום הבנתי שזהו הכל נגמר
ראיתי איך הגופה עטופת התכריכים מורדת לבור
ובזה אחר זה כל הגברים מכסים טוב טוב את הקבר
עוד רגב עפר ועוד אחד
שתהיה מוצפנת שם טוב טוב
שתחזור למקום שממנו היא באה
רגבי העפר נרטבו מדמעות שזלגו מעיניהם של 500 איש שליוו אותה
את האישה הצדקת הזו למנוחתה האחרונה.
תם עוד פרק בחיי
אט אט אני מרגישה איך כל הדור של הורי הולך ונעלם ואיך אנו הדור הצעיר יותר מעצבים את המשך ציביון המשפחה.
עצוב לדעת שלא יהיה את מי לבקר
שלא יהיה איפה לשמוע רכילויות על חייה של אימי ועל ילדותה
שלא יהיה מי שיזכיר לי שהמגהץ הישן הרבה יותר מוצלח
והרדיו הגדול עם הכפתורים הרבה יותר יעיל מהDVD של היום.
שלא יהיה לי יותר היכן להנות מהדיסה הפשוטה והטעימה שרק היא , דודתי, ידעה להכין
ואני בכלל שונאת דייסות , אבל בדיסה שלה היתה הרבה נוסטלגיה טעימה.
שלא תהיה מי שתנעל את נעלי הגולדה המיתולוגיות שכה היתה גאה בהן.
שלא תהיה מי שתמלא את הבית הקטן והישן בקולות צחוק ושירה עריבה באידיש.
קשה מאוד לעכל
אני נמצאת בביתה , עוזרת לקבל את אלו שבאים לנחם ולא מצליחה לקבל נחמה.
תמה תקופה, עבר זמנה של דודתי המתוקה.
-יהי זיכרה ברוך-
לפני 15 שנים. 1 בדצמבר 2008 בשעה 9:03
