בפוסט הקודם כתבתי על תחושותי בעקבות משהו שקרה היום.
קיבלתי המון פניות אדומות.
כולם שאלו אם אני בסדר, התעניינו לדעת מה קרה ומה הביא אותי לכתוב את מה שכתבתי.
תודה לכל הדואגים, זה נפלא לדעת שיש ידידים שמרגישים שקרה לי משהו
ומתעניינים בשלומי הנפשי.
לא ידעתי אם לחשוף זאת או לא אבל אני מרגישה צורך לספר.
היום נודע לנו שאביו של אחד התלמידים שלי התאבד.
הוא הסתבך בחובות כספיים עם השוק האפור והעדיף לברוח ולסיים את חייו.
במכתב שהשאיר התנצל וסיפר שלא רצה לגרום יותר עוול למשפחתו.
התלמיד הגיע ללימודים אבל כל היום הוא מסתובב בהרגשה שבלי אבא גם לו אין טעם לחיים.
שוחחתי איתו כמובן, אבל קטונתי ואני משאירה את רוב העבודה לצוות הפסיכולוגי שלנו,
התלמיד בהשגחה תמידית אבל כואב הלב לשמוע את תחושותיו.
כל אובדן מביא איתו כאב, קל וחומר אבדן של אבא בנסיבות כאלו.
אני עוד לא יודעת איך להגיב, גם בשיחה עימו די נעתקו המילים מפי.
מחר ודאי אשוחח עימו שוב.
בנתיים משתדלת לאסוף את עצמי וזה לגמרי לא פשוט.
ככה מתחיל השבוע
הגעתי לעבודה עם אושר וחיוכים ופתאום העצב הפנימי השתלט עלי.
המחשבות לא מרפות ממני, אני יודעת שהוא מחכה לעוד שיחה איתי, רוצה שאגיד לו את המילים הנכונות.
לא פשוט לי בכלל....
):
לפני 15 שנים. 15 בפברואר 2009 בשעה 12:49
