הסתיימו השימועים
(פרטים בפוסט הקודם)
ישבתי עם כל אחד מהם חצי שעה
אחד מהם הוא סטודנט למתמטיקה בטכניון ממשפחה קשת יום.
העבודה אצלינו עזרה לו לממן את שכר הלימוד. חוץ מאיתנו הוא עובד בעוד מקום אבל בשכר זעום.
אני תוהה עם שתי עבודות שכאלו מתי היה לו זמן ללמוד ולהכין מטלות?
השני סיפור יותר קשה
אב ל- 3 ילדים עלה לארץ מאתיופיה לפני שנתיים.
השתקם מצא עבודה אצלינו והנה הוא שוב ימצא את עצמו בלישכת התעסוקה.
אני בכלל לא קראתי לזה שימוע לפני פיטורים, לא יכולה לחשוב על עצם המעמד
הגדרתי זאת יותר כשיחת פרידה.
הם כמובן עוד לא יודעים שזה סופי ולי אסור לספר על כך. זה תפקידו של הבוס.
זהו
אני במשרד
נעלתי את הדלת, לא רוצה לפגוש אף עובד בשעה הקרובה
פוחדת שלא אשלוט על עצמי ואולי בטעות אכעס על מישהו או שאחליט ללא שיקול דעת.
מעדיפה שיחשבו שיצאתי לכמה זמן.
חבל שאין כאן מיטה
הייתי נשכבת מתנתקת ושוקעת במחשבות על עולם טוב יותר
אולי הייתי מתכנסת בפנטזיות הבדסמ שלי, שם תמיד מוצאים עונג נפשי.
קרני השמש חודרות ומלטפות את זר הפרחים שעל השידה
כשאני במשרד אני משתדלת לנסוך בו אוירה ביתית ונעימה
אבל שום אוירה לא תכפר על הרגעים הקשים שעברו כאן לפני שעה.
לפעמים אני שואלת את עצמי
מה אני מתכנסת בעצב הזה?
הרי לא אני החלטתי ולא אני המפטרת ובכלל מנהלת צריכה להיות יותר קשוחה
אולי אי אפשר להצליח בניהול אם מתכנסים בתוך כל הרגשות האלו?
לא יודעת
זו אני
ולא מתכוונת להשתנות!
לפני 15 שנים. 4 במרץ 2009 בשעה 13:07
