הכל התחיל בקליק

סלון ביתנו
על השולחן:
קערה עם פשטידות מהשבת
חתיכות קטנות של עוגת השוקולד ( מה שנישאר וזה לא הרבה)
פיצוחים
בירות וקולה
סביב השולחן ספונים:
בעלי ושני חברים שלו
הבן המתוק שלי + שלושה חברים.
שניים באו לבושים כחול ( מאוחר יותר הבנתי למה)
אחד הביא צעיף כחול.
מולם טלויזיה 32 אינצ' וברקע ישראל מול יוון.
המשחק החל
אפשר לחתוך את המתח בסלון בסכין...
העיניים של כולם טבועות בתוך הטלויזיה, כאילו הם הם אלו שאמונים על הניצחון.
אני מנסה לעניין את כולם באוכל.
" תטעמו את הפשטידות, חבל הן יתקררו..."
" אמא תפסיקי להפריע..."
גם בעלי מוסיף משלו
" חכי חכי, גם אני אפריע לך באח הגדול..."
ברחתי למחשב, מה לי ולכדורגל?
עוברות כמה דקות
יוון הבקיעה גול ראשון .
אני בפרץ שמחה בלתי נשלט צועקת " יששששש"
אבוי לי, חשפתי את צפונות ליבי
אני כל כך רוצה שיוון תנצח ותגאל אותי מערבי כדורגל בלתי נסבלים.
( מתנצלת מראש בפני אוהדי הכדורגל אני לא שם)
"אמא מה את שמחה זה גול נגדינו"
" אממממ... אהה טוב סליחה לא שמתי לב" ( כאילו...)
עובר עוד כמה זמן
גול לישראל.
אני מתפללת שלא תישבר לי איזו כורסא מקפיצות השמחה שבקעו מהסלון.
דפיקות רועמות בדלת.
השכן הקשיש כועס שצועקים ומפריעים לו לישון.
הוא צודק
אבל ביננו, זה לא יעזור לו.
עוד גול אחד לישראל ונראה לי שהבניין מתמוטט.
ואני...
נשלטת עלובה שכמוני
אם לא אמשיך לשתוק ולתת להם להתרכז במשחק
נראה לי שיעיפו אותי מהבית.
ביננו
יודעים מי המלך האמיתי?
הכדורגל!
:))