זהו
הגיעו מים עד נפש
סבלתי בשקט את העוולות את ההשפלות
אבל לכל דבר יש גבול.
אני מעלה פה הכל כי מרגישה צורך לפרוק את כל מה שיושב בתוכי
וכל תגובה תתקבל בברכה אני זקוקה לזה:
---
סיפרתי לכם באושר גדול איך הגברים שלי קטפו את המקום הראשון בתחרות הרובוטיקה הארצית.
בהחלט כבוד גדול
וכמובן זכות גדולה לייצג את המדינה בתחרות העולמית באטלנטה.
איזו התרגשות אפפה אותם ואני מפרגנת ושמחה איתם.
התחרות התקיימה מטעם מקום העבודה של בעלי.
כעבור שבוע נודע לי שהמנהלים החליטו שבעלי " לא נחוץ" בתחרות בחו"ל ולכן הוא לא יצטרף למשלחת מהארץ.
במקומו מוציאים עובד אחר שכלל לא השתתף בתחרות!
למה?
למנהל לא היתה תשובה ברורה להגיד לי פשוט אותו עובד חיוני וזהו.
קשה לי לתאר את מה שעבר על בעלי בעקבות " הבשורה"
ואני איתו ממורמרת ולא מבינה איך במקום להעריך את העבודה שעשה ואת זה שהיה ראש הקבוצה בתחרות והוביל לניצחון, החליטו שהוא לא חיוני וחבל " לבזלז" עליו כסף ולהוציאו לחו"ל.
בכל אותו זמן ברור כמובן שבני חייב לצאת לתחרות בחו"ל מכיון שהוא זה שבעצם הנהיג את הרובוט ואף אחד בלעדיו לא יודע להוביל את הרובוט המיוחד.
שמחתי שלפחות בני ייצג את המדינה בכבוד.
העניינים נרגעו ובלית ברירה השלמנו עם המצב.
בני עסוק בהכנות לקראת היציאה.
בדיקת דרכון, ויזה וכמובן התרגשות.
יחד איתו יוצאת עוד קבוצת נערים שהשתתפה בתחרות.
בהנהלה החליטו להפריד את בני ועובד נוסף משאר הנערים.
בעוד שכולם יתארחו בבית מלון ויזכו גם לטיול, בני והועובד הנוסף יצאו לתחרות וישובו מיד אחרי זה לארץ. עליהם לא צריך להוציא כסף לטיול הם לא ממש שייכים למקום העבודה אז למה " לבזבז" כספים גם עליהם.
זה לא משנה שבני נהג הרובוט היה אחד מעמודי התווך שהביא את הניצחון הזה,
למה לפרגן למה להעריך כשאפשר לחסוך עלויות על חשבונו?
אתמול הגיעה הבשורה ששברה את גב הגמל.
מקום העבודה לא מתכוון לממן לבני ולעובד הנוסף אוכל והם יאלצו לסחוב קופסאות שימורים מהארץ.
או לקבל כסף ממקום העבודה ולקנות אוכל בחו"ל.
אין שום אפשרות לקנות במקום הזה אוכל, הסופר הכי קרוב הוא במרחק של יותר משעה וחצי נסיעה.
השהייה שלהם בחו"ל תהיה בחג ובשבת שאז בתי העסק סגורים בכלל.
כתשובה לטענה הזו אמרה להם האחראית " תאכלו כל היום טונה"
מיותר לציין ששאר הנערים ששייכם למקום העבודה מסודרים עם כלכלה מלאה לכל ימי השהייה בחו"ל.
אני המומה כועסת ובעצם לא מוצאת את המילים להביע את מחאתי מההחלטות העגומות האלו.
כל זה מזכיר לי תקופות נידחות של נידוי השפלה ואפליה בין אדם לאדם.
אני לא מתכוונת לשלוח את בני לתחרות בחו"ל לא אתן להשפיל אותו עד כדי כך?
אני צודקת?
לפני 15 שנים. 6 באפריל 2009 בשעה 10:24
