הכל התחיל בקליק

זה התחיל ביום שישי בערב
בני יצא מהמקלחת וביקש שאבוא לראות את הפצע שלו.
הפצע החל עוד כשהיה בחו"ל. למרות שמרח מישחה אנטי..
המקום מתאדם ומתנפח יותר.
בשבת בבוקר כבר היה לו קשה לדרוך על הרגל
רופא עור מומחה שראה את המקום החליט שאין ברירה הזיהום גדול וצריך לנקז את המקום.
יום ראשון בבוקר ושנינו מבלים במחלקה הכירורגית.
בני שכוב במיטה, המקום אדום וכואב
אני לידו ומידי פעם יוצאת למיסדרון להדליק את הנייד
( לא סובלת בית חולים ובטח לא את הריח במחלקות)
בעוד שעה הוא נכנס לניתוח.
אמרו לנו שזה יהיה בהרדמה מקומית.
ינקזו לו את הפצע יורידו את האיזור המזוהם יחבשו וכל העניין הסתיים אחרי בערך חצי שעה.
הרופא מסביר ואני מסתכלת על בני
הפנים שלו חתומות לגמרי שום שמץ רעדה או פחד לא ניבע מהן.
בסוף הוא אמר לרופא שאין לו בעיה גם בלי הרדמה
נו באמת?
הוא רוצה שאמא שלו תתעלף לגמרי?
נכון הוא לא פוחד ולא עושה עניין
אבל הלווו גם אני שם
ואמא הרי מרגישה כל מה שעובר על ילדיה.
אולי הוא ילך הביתה היום אבל בקצב הזה אותי עוד יאשפזו....
הכי מתסכלת העובדה שלא יתנו לי להיות איתו בזמן הניתוח
ואולי בעצם טוב שכך כי אחרת היתה להם עבודה כפולה.
מתה מפחד
רוצה להיות כבר אחרי הכל. ומהר......!
יום טוב לכולם