הכל התחיל בקליק

בוקר טוב
אחרי לילה לבן בחסות הכלוב
לילה מלא פעילות:
בחלקה יפה
בחלקה מרגשת
בחלקה קצת עגומה ומתסכלת....
קראתי המון תגובות שלכם, היה מעניין ומעבר לזה כל תגובה הוסיפה לי עוד פן למחשבתי.
ועוד לא הזכרתי את שפע ההודעות האדומות שקיבלתי מידידים עם תגובות פרטיות בשבילי.
אומרים שהלילה עוזר לסדר את המחשבות.
כמה טוב שיש לילה.
קמתי הבוקר
עוד תגובות נהדרות בבלוג
עוד הודעות אדומות.
עיבדתי הכל.והגעתי לכמה תובנות:
א. נתחיל עם התגובה שהתמיהה אותי במיוחד ושצוטטה בנפרד בפוסט הקודם.
philia כתבה לי: "יש אנשים שמה שלא יהיה הם שרים ו//או שומעים רק ליד המנגינה!"
קראתי את כל התגובות, לקחתי את המשפט הזה כמוטו להכל וזהו יותר אין לי מה להתייחס לנושא ואולי מוטב כך.
ב. אתם
החברים, הידידים, הדואגים, המחזקים, המעודדים האיכפתניקים...
הרי יכולתם לא להגיב בכלל או לפתור את עצמכם בתגובה קצרה, בכל זאת הרגשתם צורך להגיב באריכות ומכל הלב.
ואוו
איזו התרגשות להבין כמה באמת אתם נפלאים.
אפילו אותו שולט שכתב את מה שכתב אמר לי " מסתבר שיש לך הרבה ידידים"
אני יודעת שלא באתם לפצות, אלא כתבתם מהלב את מה שבאמת אתם מרגישים.
תודה
ונשיקה
וכל הכבוד לכולכם
}{
ג. בעוד שעתיים אני עומדת לפגוש את כל להקת הטקס: קבוצת הייצוג שלי וכמובן 6 ילדי החינוך המיוחד שהצטרפו.
2 מהם ביקשו שאקח להם את התפקיד של השורה וחצי כי הם לא מסוגלים ללמוד בע"פ וזה בא מהם!
במקום זה מצאתי להם תפקיד פנטומימה ואני בטוחה שהם יהנו.
כל השאר ממשיכים כרגיל ולא אני לא מתכוונת לוותר לאף אחד.
הם יעבדו קשה אבל ילמדו להעריך את עצמם.
ו... אם היה צל של ספק ( אולי בגלל התגובה של אותו שולט) אני אוהבת אותם
את כולם
ולולי האהבה שלי אליהם לא הייתי חושבת לשתף אותם.
ולמרות שהם מפריעים לעיתים ובאמת קשה לי וגם להם, הם חמים ונפלאים ויודעים להכיר תודה על כל מה שעושים איתם.
וכל גיבוש המחשבה הזו בא, די הרבה בזכות התגובות שלכם וכל החיזוקים שנתתם לי.
תודה רבה רבה
מי אמר שבוירטואליה אין חברים?
שטויות
כשזה אמיתי מוצאים חברים בכל מקום.
יום נפלא
אחרי הטקס אספר איך היה.