הכל התחיל בקליק

חייבת לפרוק קצת
מרגישה שעוד מעט כבר לא יהיה מקום להפנים עוד ועוד
הכלוב מרחף מעלי
רוצה לרדת, לחבוק אותי בתוכו
למי יש כוח להכיל אותו....
כל כך הרבה דברים קורים
בני התגיייס לפני שבוע, חשבתי שזו תהיה תקופה נהדרת בשבילו וגם בשבילי
כאמא גאה לחייל.
מסתבר שהגוף הצבאי שמצטייר כגוף שרוצה לבוא לקראת החייל ולעודד את המוטיבציה שלו
הכל נראה כך, רק כלפי חוץ ואת האמת חש רק מי שמתגייס ונכפה עליו שיבוץ בנגוד לבקשותיו ורצונותיו.
מאז
מרגישה שבורה
מרגישה את אובדן המוטיבציה של בני
נכון, כל תפקיד הוא חשוב בכל תחום תורמים
אוקי הכל קלישאות ידועות
אבל לא במצב שבני ויתר על לימודים שהצבא שלח אותו, כי הוא קיבל הבטחה לשרת במקום מסוים
ופתאום מצא את עצמו במקום הרבה הרבה יותר גרוע בניגוד לכל ההבטחות שקיבל
ומאז אף אחד לא מוכן לשמוע אותו או להקשיב לטיעוניו
החייל שובץ
אסור לו להתנגד כי אחרת הוא מסרב פקודה
ואם יסרב יכנס לכלא
אז עליו לשתוק להיות בובה מתפקדת ללא רגשות ללא שום מוטיבציה וללא רצון לעשות את התפקיד על הצד הטוב ביותר.
פלא שיש כל כך הרבה משתמטים?
אני לא מבינה
משמעת צבאית חייבת להיות אוקי
אבל החיילים הם לא רובוטים ויש להם רגשות וצריך שיקשיבו גם להם
או לפחות אם מבטיחים לעמוד מאחורי ההבטחה ולא לזרוק חייל ולצפות שיקבל את רוע הגזירה ושיתוק רק מיראת העונש הצפוי לו.
לאן הגענו?
ואחרי כל זה למי בכלל יש ראש לכלוב עכשיו?
:((((