הכל התחיל בקליק

אני עוד קצת המומה מהסיטואציה לא מסוגלת לתת לה כותרת
ובכלל קשה לי להקליד במצב כזה ( בכל זאת אני הרי לא יכולה בלי לכתוב על זה).
השעה 15:30 סיימנו חזרות לערב ההתעוררות שעומד להערך היום.
ערב מיוחד שבו כל תושבי השכונה יהיו שותפים להליך של התעוררות נפשית, אוירה מיוחדת
וסיפורי גבורה לקראת יום הכיפורים.
החזרה קצת צלעה ( זה סימן טוב שהערב יצליח).
נשאר רק לארגן פריטים אחרונים של התפאורה.
לקחתי גליל נייר אלמוניום, כדי לצפות שולחן.
הכל אצלי נעשה במהירות , אני שונאת למרוח עבודה.
בשניות פתחתי את הגליל, מדדתי את גודל השולחן וחתכתי אותוו
הרגשתי כעין צריבה בכף היד, אבל למי יש זמן להתייחס.
כמה שניות עוברות...
" המורה יורד לך דם...."
מסתבר שנייר האלומניום חתך אותי במפרק היד.
ספגתי את הדם עם טישו למזלי היה לי פלסטר ויאללה אין זמן להתפנק, ממשיכים לעבוד....
דקה קלה חלפה.
" המורה תיראי כמה דם יורד לך......"
מסתבר שהחתך שנוצר בדיוק במפרק, יותר עמוק מימה שחשבתי.
רחצתי את המקום ספגתי את הדם כיסיתי עם 2 פלסטרים וממשיכים לעבוד....
הרי עוד שלוש שעות הכל צריך להיות מוכן.
"המורההההה את את מדמממת....."
לפני שהספקתי להרים את ראשי מהכנת התפאורה,
הרגשתי איך זרועות חזקות תופסות אותי
כמעט מרימות אותי באויר ( מזל שעוד הרגשתי את הריצפה מתחתי)
מושיבות אותי בבת אחת על הכסא....
בקושי הספקתי לנשום והוא כבר מסתכל לי בעיניים שם לי כעין חוסם עורקים ומדבר איתי:
"המורה מה את משחקת עם הבריאות שלך, את לא עושה עכשיו כלום.
קודם צריך לעצור את הדם ולחבוש את המקום כמו שצריך. אז אני מבקש שתשבי כאן
עד שעומרי יבוא עם ערכת העזרה ראשונה ואני אחבוש אותך, בנתיים שמתי לך חוסם זמני
את סתם מאבדת דם...."
זהו אייל! השמיניסט החמוד שלי, שהוא גם חובש במד"א.
עכשיו אני עם כף יד חצי חבושה.
שונאת כשדואגים לי, אבל לפעמים טוב שהתלמידים שלי "לא שומעים בקולי"
עוד חצי שעה מתחיל הערב המרגש. מקוה שיעבור בלי פציעות נוספות
ועם המון התרגשות והנאה..