הכל התחיל בקליק

אמש עליתי על יצועי מקדם מהצפוי
הרגשתי שעוד פעילות אחת שאני עושה בבית ואני מתמוטטת סופית.
זה לא לחץ בעבודה
גם לא תשומת לב לילדים
לא עבודות קשות של הבית
זה משהו עמוק הרבה יותר
זו רגיעה נפשית והייי מטורף שעטף אותי
עד כדי כך שבדרכי לביתי כמעט מעדתי בירידה מהרכבת.
לא להאמין מה קרה איתי....
הייתי עירנית לחלוטין אבל התנהלתי בצעדי ריחוף שכאלו כאילו כל הקרקע נשמטה מתחת לרגלי.
לצלילו של השעון המעורר פקחתי עין תורנית
הרגשתי שמזמן לא ישנתי שנת לילה מתוקה שכזו.
התישבתי אל מול קפה הבוקר
אוחזת בעיתון
מעלעלת בין כתבותיו
ופתאום מבינה שבא לי להכריז כבל עם ומחשב:
"אני בסוף העולם"
בטח ישאלו מה פשר ההכרזה הפתאומית, מה עובר על מנגינה?
אתה, אדוני, ורק אתה יודע את התשובה.
הייתי שולחת לך קרן שמש מלטפת כי זה מה שמגיע לך
אבל אין שמש בשמיים
אז קח פרפר אחד שנשאר בליבי
פרפר של כמיהה אליך.
}{
את שאר פרפרי החשש, הרעד, הבכי, הכאב, הליטוף, העונג והתשוקה, ליקטת ממני אמש.
מתעוררת ליום חדש
מחכה לשיחה איתך
לשמוע את קולך
להגיד לך תודה
ולדעת שהאושר שלך הוא אושרי.
שולחת לכולם קורטוב מהאושר שלי
ושיהיה יום נפלא