הכל התחיל בקליק

אין כמו הרגשה חמה בלב לראות את התלמידים מקבלים את פני וחיוך נסוך על פניהם.
איך שראו את הרכב שלי נכנס לחניה, חלקם עזבו את חדר הכיתה ובוא לקראתי.
" המורה סוף סוף רואים אותך..."
"איך את מרגישה המורה...?"
"איזה בלגן היה כשלא היית, לא למדנו כלום..."
"אני מקוה שתחזרי על החומר כי XXX הדפוק לא ידע ללמד"
"לא הבנתי כלום מהחומר, טוב שחזרת"
"המורה לעזור לך עם התיק..."
קבלת פנים שניה בחדר מורים
כמובן שכולם מתעניינים לשלומי באים ללחוץ יד שואלים מה קרה....
יש שם כמה מורים שאני בקשר יותר קרוב איתם.
שתי מורות באו לבקר אותי, כל הכבוד להן, חמודות!
עוד כמה ידידים התקשרו ושאלו לשלומי, יפה מצידם ובאמת לא ציפיתי מאף אחד לבוא לבקר,
הרי אני עלולה להדביק.
אבל משאר ידידי היתה התעלמות מחלטת ופתאום איך ששבת לעבודה
ניגשו אלי
שאלו לשלומי. אמרו שדאגו לי... אחת אפילו ליטפה אותי כאילו שבתי מאיזה אישפוז ארוך.
בכנות אני מתעבת צביעות של אנשים וחיוכים מאולצים כאילו באמת דאגו לי....
לפחות שלמה עם עצמי שאין דבר כזה אצלי לא להרים טלפון לידיד מהעבודה שנעדר,
זו מחוייבות לחברים.
נכנסתי לכיתה
כמה נעים לראות את כולם מחייכים ושמחים לקראתי,
אני יודעת שלא הרבה מורות זוכות ליחס כזה מהתלמידים .
אבל משתדלת לא להיות המורה השגרתית ולהשקיע בהם כמה שיותר גם בתחום החברתי.
בכל זאת פה ושם מספר תלמידים ,בעיקר המופרעים הקבועים, סיננו בשקט
" איזה באסה נגמר החופש"
חייכתי בתוכי
בטח שמותר להם.
מי אמר שאני מורה אידיאלית...?
:)