הכל התחיל בקליק

אמש היינו במפגש משפחתי
אפשר לקרא לזה מסיבת חנוכה שאנו נוהגים לחגוג יחד כל שנה.
מאוד חיכיתי למפגש הזה.
אני גרה די רחוק ממשפחתי ולא יוצא לנו להתראות הרבה.
הקטנה שלי כל השבוע מדברת על המפגש עם האחיניים שלה.
הגדול לקח חופש מיוחד מהצבא רק כדי לא להפסיד את המפגש.
הכנתי מתנות לאחיינים
פשטידת בצל, פשטידת פטריות ופשטידת בטטה.
התקשטנו במיטב מחצלותינו כיאה למפגש והכל מוכן לערב של כייף.
הגענו ראשונים ואחרי המתנה של רבע שעה הגיע המשפחה השניה.
חיבוקים נשיקות הילדים עם חיוך גדול ופנים מאירות.
אני משוחחת איתם, משלימה פערי שיחות מכל התקופה שלא דיברנו.
משפחה שניה מגיע וההתרגשות גוברת.
עוד משפחה אחת אמורה להגיע.
השתדלתי להדחיק את המתח שהיה בי, אבל ידעתי שהפעם לא יהיה פשוט.
לפני חצי שנה רבתי עם אחותי.
הריב החל מסיבה פעוטה אבל נפגעתי וגם אבי אומר שבצדק
במשך כל התקופה היא לא התנצלה ובכלל היה נתק מחלט ביננו.
כמובן שבעקבות זאת גם הילדים לא דיברו בינהם.
אמרתי לעצמי שאני אזרום עם כל מה שיקרה.
הבאתי מתנות גם לילדים שלה וקויתי בתסר ליבי שאיכשהוא הסיכסוך הסתיים במהלך המפגש.
בכל זאת היא אחותי ולא לדבר חצי שנה ולהשאר פגועה די צורם בלב.
משפחתה הגיע באיחור של שעה וחצי.
גיסי נכנס עם צלחת ענקית של לביבות.
הייתי שקועה בשיחה עם אחות אחרת.
אחותי המסוכסכת התקרבה ואמרה שלום. עניתי לה שלום חטוף למדי.
לא עברו 5 דקות
ופתאום
בלי שום התראה, היא התקרבה אלי והחלה להתריס
ולא סתם להתריס הכל בצעקות רמות.
לרגע הייתי בהלם
וברגע השני לא יכולתי להתאפק ועניתי לה וכנראה שגם זה היה בצעקות.
מה שברור לי שאחותי פה ושם גם זרקה מילים פוגעות לעברי אבל בקטע הזה עצרתי את עצמי ולא החזרתי באותה מטבע, אני לא יורדת לרמה הזו ולא רגילה לקלל או לפגוע.
הצעקות גברו והכל מול כל המשפחה.
בתוך המריבה היא זרקה כמה משפטים שחדרו ללב כמו תער.
נכון, קשה לשפוט אדם בשעת כעסו אבל אני מצפה מאדם בוגר ובטח מאחותי שיהיה לה טיפה ריסון עצמי.
לא נראה לי שייך להגיד " אני לא רוצה לראות אתכם בשום שמחה שלי,
או משפט כמו " גם בלויה שלי אני מראש אומרת שלא תבואו".
בשלב מסוים לא יכולתי יותר.
קיפלתי את משפחתי, עזבנו ונסענו הביתה בעגמת נפש גדולה.
כל הדרך רעדתי
כולנו היינו נסערים מאוד.
הקטנה בכתה מכל הסיטואציה וכאב לה מאוד שלא הספיקה להראות את ההופעה שהכינה עם בנות דודה.
הבנתי אותה, אבל היה לי קשה לנחם אותה. גם אני הייתי נסערת.
הגדול שלי גילה בגרות נפשית יוצאת דופן.
ברור שהוא אוכזב קשות כי כל יום החופששלקח מהצבא רק למען המפגש, נהרס לו.
אבל במקום לקטר הוא עוד הרגיע אותי.
יום חדש הפציע
אומרים ששחר של יום חדש מרגיע ומביא איתו מצב רוח אחר.
עלי כנראה זה לא עובד.
כל הבוקר הייתי בישיבת צוות.
כולם אומרים שהייתי שקטה מהרגיל
אילו רק היו יודעים כמה אני פצועה שם בפנים.
ברור שיגידו - אנו צריכות להתפייס והמחשבה על שתי אחיות שנמצאות בסיכסוך קשה ואף פוגעת בילדים ובכלל יוצרת קרע משפחתי.
מצטערת
אני לא מרגישה שבא לי להתפייס איתה
במיוחד לאור המשפטים הקשים שהיא זרקה אמש.
מסתובבת עם לב פצוע וקרוע
מצב לא פשוט ולא רואה פיתרון.

פרקתי קצת בעזרת המילים
עוזר, לא עוזר?
לא יודעת כשהפצע פתוח הכל כואב.