הכל התחיל בקליק

"עוד שבועיים"
אלו המילים שהתנוססו בהודעת הייצוג במסנג'ר שלי.
הוצפתי שאלות מחברים:
מה קורה בעוד שבועיים?
למה את מחכה?
זה בטח משהו טוב, שתפי אותי.
שבועיים זה המון זמן.
זמן שניתן לי לנשימות עמוקות, לעיכול, לתובנות ולגיבוש רגשותי.
ידעתי שמאורעות החג יטביעו אותי בחיק המשפחה והבישולים וישאירו את בליל הרגשות בצד.
והנה אני מוצאת את עצמי יום אחרי החג.
נותר פחות משבוע.
מרגע לרגע מפנימה יותר את ההולך לקרות.
וכל רגע שכזה מביא איתו עוד פרפר תשוקה שחודר לתוכי.
איזה אושר, איזו התרגשות
אני מחכה, רוצה שהרגע הזה יגיע כבר.
אבל
מי שמחטט בצפונות ליבי, מגלה
שאני פוחדת!
הלא נודע מותיר אותי מלאת חששות.
מתרגשת
מצפה
רוצה
פוחדת
מחשבות שיגוזו רגע אחרי שזה יקרה.
ואולי ההמתנה מרוטת העצבים ומלאת גיבובי המחשבות, תעשה את הכל טוב יותר?
הלואי...!