הכל התחיל בקליק

לכולנו היום של העלאת זיכרונות השואה, טעון ורגיש.
רציתי לספר על צעידת הערב שערכתי אמש.
אני צועדת ורואה " שכונה כמנהגה נוהגת"
כאילו אין חוק עזר עירוני המורה על סגירת העסקים בשעה 18:30.
כאילו אין אוירת אופל השואה שעומדת לעטות את כולם.
כאילו כל הרחוב ההומה, כל בעלי החנויות.
החליטו החלטה משותפת שהעסקים חייבים להתנהל כרגיל
ותושבי השכונה שיתפו פעולה עושה רושם באדישות מופגנת ואפילו בשמחה חבויה.
המאפיה המתה בקונים והמדפים היו גדושי מאפים.
בבית הקפה השכונתי נראו שני זוגות יושבים ניחוחים ונהנים משיחת חולין על רקע קפה ומאפה.
ברחבה ליד הפיצוציה נשארו פזורים זרי הפרחים, כאילו יום חג עומד להתרחש עלינו.
חנות הבגדים לא עשתה שום סימן לסגירה ושלוש הנשים המשיכו לחטט בין ערימות הבגדים כדי למצוא להן בגד חדש שבטח יוסיף המון שמחה לחייהן.
חנות הירקות, המשיכה לפרוק ארגזים מתוך המשאית הגדולה.
והגדילה לעשות חנות הפיצוחים שאף לא טרחה להנמיך את המוזיקה הרועשת שנשמעת בחללה דרך קבע.
אני צועדת
מסתכלת על המיית השכונה
לא מבינה
אפילו רועמת!
משהו בליבי אומר לי " תתקשרי לעירייה , תזמיני פקחים שיקנסו את כל הסוררים ויראו להם את זרועות החוק.
אולי רק הכסף שיצא מכיסם יזכיר להם את פיתחו של הערב העצוב!
תוך כדי הליכה אני מחייגת 106 למוקד העירוני.
קול מוקלט מונוטוני אומר לי להמתין כי המוקד עסוק בשיחות קודמות.
ממשיכה לצעוד
לקראת סוף הרחוב אוירת העצב כבר נראתה והחנויות הקפידו להנעל בזמן.
סוף סוף מתחילים להרגיש את האוירה האמיתית.
עדיין מחכה למענה מהמוקד העירוני, עברו 5 דקות וההודעה הלקונית ממשיכה ללוות אותי שיש שיחות קודמות וסליחה על ההמתנה.
הצעידה ממשיכה.
בעיכול הרחוב רואה קבוצה של בני נוער לבושים חולצות לבנות.
אין ספק, הם בדרכם לטקס יום השואה.
עוקבת במבטי אחר אותם בני נוער ויודעת שעוד זמן קצר הם יעמדו על הבמה ויקריאו סיפורי ניצולים וישירו את השירים המיוחדים ליום הזה.
הסלולרי עדיין דבוק לאוזני ואני בצפיה לקבל מענה מנציג המוקד העירוני.
בני הנוער פגשו בדרכם עוד שלושה חברים שלא לבשו לבן והלכו לכיוון אחר.
כל החבורה נעמדה ברחוב ושוחחה.
ציפיתי לשיחה שקטה ומופנמת משהו, כיאה לאוירת הנכאים שהחלה לרדת יחד עם ערפילי הערב.
אחד הנערים לובשי הלבן, כיבד את חברו בצ'פחה הגונה.
זה שמולו מילמל משהו וכולם פרצו בצחוק רועם.
יום השואה?
את מי זה מעניין
כנראה צריך " לשחק אותה" עצובים ברגעי הטקס בלבד.

אולי מאורעות השואה לא מדברים אליהם בכלל?
ואולי כל אותם בעלי החנויות לא באמת אשמים? הפרנסה חשובה מאוד ובעצם מה להם ולטראומה שהתרחשה לפני 70 שנה?
אנו חיים היום בעיבו של הדור השלישי לניצולי השואה.
האם קשה יותר לדור הזה לקבל את היום כמות שהוא?
אולי הגיע הזמן לשנות את מהות היום כדי שיוכלו יותר להתחבר אליו?
ואולי למרות הכל, זיכרונות חייבים להשאר ברמה ובדרך המונוטונית הקבועה
וזו חובתו של כל יהודי, להתחבר לשם בכל מחיר?


*** אחרי המתנה של 12 דקות התייאשתי מהמוקד העירוני, אולי גם אותם זה לא ממש מעניין....