שעות אחר הצהרים
התלמידים מכונסים להרצאות וצפיה בסרטים.
אני משוחררת מפעילות ומנצלת את הזמן לשהות קצת יותר בכלוב.
היום יותר מתמיד יצא לי לעיין בבלוגים שונים.
רציתי לקרא איך חברים מתייחסים ליום השואה ומה יש להם להגיד על העוצמות המיוחדות של היום.
מספר בלוגים נתנו קישור לשירים רגילים לחלוטין וחלקם אף רועשים ושמחים.
בלוגים אחרים דיברו על אדונים, סאביות, סקס, מין ושאר רגשות חרמניים,
זה לא רע לשלעצמו , אבל היום?
קראתי גם תיאורים על התנהלות החיים, על המגורים, על חברים
ואפילו פוסט אחד שדיבר על אוכל.
עצוב לציין שרק מעטים בחרו להתייחס לייחודיות של היום ולכתוב איך הם חווים אותו.
האם יום השואה לא בא להוציא אותנו משיגרת יומנו ?
האם אין מקום ליום אחד לפחות להשאיר את החרמנות ושאר הסיפורים בצד ולהתייחד?
ואולי, כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, קשה לנו לשנות את השיגרה?
האם אנו לא מסוגלים להביע הזדהות עם מקרה שארע לפני 70 שנה?
דבר אחד ברור לי
ביום הזיכרון לחללי צה"ל, השיגרה תישבר!
לפני 14 שנים. 12 באפריל 2010 בשעה 16:02