הכל התחיל בקליק

כמעט שבוע שלא שמעתי ממנו.
אני מבינה, הוא עסוק:
לימודים ועוד לימודים...
שמירה על כושר ספורטיבי
אימונים
ובעיקר תעוזה ורצון עז להיות תמיד בראש.
זה החייל שלי.
היום סוף סוף הוא התקשר.
נשמע מיוזע ועייף.
אתמול היה לו מסע ארוך לקבלת תגית.
החברים שאיתו קצת הזדחלו עם סחיבת האלונקה.
באמצע הדרך לקח פיקוד, חילק את החברים מחדש כשהוא עצמו הולך מתחת לאלונקה
ונושא את רוב מישקלה.
הקבוצה שלו סיימה ראשונה והוא קיבל תעודת ההצטיינות של המסע.
יש לו לעבור עוד 5 שבועות של הכנות קדחתניות לקראת קורס הקצינים.
הוא רק בן 18.5 ובעצם הכי צעיר מבין החיילים ביחידה.
בשבילי הוא עדיין התינוק הפרטי ואני שולחת לו המון מיסרונים עם נשיקות חמות של אמא.
הוא אף פעם לא מתלונן, לוקח הכל בקלות
אבל אני מרגישה את הקושי והלחץ בקולו.
בסיום השיחה אמרתי לו
לא משנה מה יהיה בשבילי אתה תמיד אלוף.
העיקר ששמעתי את קולו ואני יודעת שהוא ממשיך להוכיח את יכולתיו.
אני גאה כל כך גאה בבן המקסים הזה שלקח לי 4 שנים של יסורים להביא אותו לעולם.
השבת תהיה עכשיו הרבה יותר יפה
סופ"ש טעים ונעים
שבת יפה גם לכם.