בזה אחר זה נערמו על שולחן החג מיני תירכובות ממעשי ידי.
מלוחות, מפולפלות, רכות, קשות, בצקיות ורוטטות
והכל על טהרת החלב ומוצריו.
מפה ורודה עטפה את השולחן ועליה סט אוכל בצבעי ירוק לבן כיאה לאוירת הפריחה האביבית.
בעלי יושב בראש השולחן. המקום הקבוע של ראש המשפחה שבמקרה שלנו אינו השולט של הבית
(מי יכול על מנגינה כשהיא ונילית 😄 )
מסביב קובצו לארוחה מספר חברים כמובן כל אחד עם ילדיו.
הילדים התגודדו בשולחן ילדים ולא היו מאושרים יותר מהם לגלות, שבאמצע השולחן הונחו הפתעות קטנות במיוחד בשבילם.
מגשי האוכל עברו מיד ליד.
כולם נהנו ושיבחו את מירקם הטעמים.
הבלינצ'ס התחסל סופית
משלוש הפשיטידות נשארו רק פירורים בצידי התבנית.
הדג ברוטב האדום החריף לוקק גם באצבעות.
שמתי לב שהילדים כמעט לא נוגעים בכלום
אפילו ויתרו על הפסטה המוקרמת בשמנת וחמאה.
סוף סוף התיישבתי גם אני כדי להשביע את רעבוני
מתוך דאגה לילדים שאלתי אותם " אתם לא רעבים?"
אנחנו מאוד רעבים ענו כמעט במקהלה.
אז למה אתם לא אוכלים? יש הרבה אוכל טעים.
לאאאא המשיכה המקהלה לצייץ
אנחנו מחכים לאוכל שלנו.
אוכל שלכם? לא הבנתי?
מה?? את רוצה להגיד שלא חיממת לנו שניצל טבעול?
אנחת יאוש
נגד המיסחור הזה אני נכנעת מראש
בפעם הבאה אחמם להם תבנית מלאה טבעולים וציפ'ס מוכן משקיות
העיקר שלא ישארו רעבים ומאוכזבים.
אני יודעת זה לא בריא זה הרגל לא טוב
אבל זה טעים ( לפחות להם).
לפני 14 שנים. 20 במאי 2010 בשעה 9:07
