הכל התחיל בקליק

מוצאי שבת
2:45 לפנות בוקר.
ישנתי המון בשבת
העייפות ממני והלאה.
נהדר שיש מחשב.
מעבירה עוד לילה לבן, בדיוק כמו שאני אוהבת,
שקועה בסרטים מעוררי פנטזיות ( חבל שבנתיים זה רק ברמה הזו).
שקט.
אחחחח איזה שקט באויר
אני מתה על השקט הזה, מעורר השראה ובכלל מעורר נימים פנימיים.
פתאום
הסלולרי מתחיל לנגן
"I am a hero by the end of the night"
קפצתי מהכסא
טלפון בשעה כזו?
הנייד נטען במטבח,
אני בדרך אליו
שניות ספורות
שיר הצילצול מתנגן ברעם בכל הבית
הראש מתמלא באלפי מחשבות
שיאוו, זה בטח הוא
מה קרה?
מה הוא רוצה ממני בשעה כזו?
למה להעיר את כל הבית?
מה כל כך דחוף?
זה לא יכול לחכות לבוקר?
להעיר לו?
להבליג ולהקשיב לו?


"אמא, הערתי אותך?"
מדהים שלי, לא מה פתאום אתה יודע שאני במחשב.
מה שלומך ילד שלי?
" אמא, אני בסוף מבצע ליילי, היה קשה אבל הלך מעולה
הוצאתי ציון גבוה, אני בעננים ורציתי לספר לך"
אני גאה בך חייל, צוער שלי,
אין לך מושג כמה אני מנופחת מגאוה אודות כל מה שעובר עליך.
"אמא, זה בסדר שהתקשרתי בשעה כזו?"
תתקשר מתי שאתה רוצה, גם ככה אתה לא יכול להתקשר הרבה,
אז ברור שאני שמחה על כל טלפון שמעיד שאתה בסדר
ועוד מביא לי כאלו בשורות של הצלחה.
בן שלי, אני משוייכת לך בכל נשמתי.
בכל רגע, בכל שעה, אני שלך.
עוד קצת
וכולנו מתייצבים בבסיס המרוחק, לראות אותך צועד בטקס הסיום
ולהזיל דמעה כשסגן הרמטכ"ל, עונד לך את סיכת הקצין.
מרגישה שגם נשמתי השתתפה איתך בקורס הקשה.
מצדיעה בגאוה
ואומרת בקול
אני " אמא במדים" משוייכת ומגוייסת מחדש
איזה אושר.

שבוע נפלא
ורק בשורות טובות לכולם.