הכל התחיל בקליק

בוקר שיגרתי של חופש
מצד אחד של השולחן קפה
מצד שני חלון גדול דרכו נשקפת המיית הרחוב המתעורר אט אט לבוקר חדש.
באמצע אני,מולי מרקע המחשב שפתוח על הכלוב כמובן
ואצבעות בשביתה שלא בא להן להקליד ולרפד את הבלוג בעוד רשימה.
עצלות החופש שולטת עלי.
המוח יודע שמותר לו לעשות מה שבא לו.
אין שום מחוייבות לכתיבת מחזה, אין בדיקת מבחנים,
מפה לשם יש אימייל מאיזה תלמיד המספר על הפאן שלו בחופשה.
סתלבט פראי, אני בדרך להתמכר.
מידי פעם שולחת מבט לכיוון החלון, להגמיע את רוח הבוקר שעוד מעט תתפוגג לה עם חום היום.

לתחנת האוטובוס מגיעים אבא ו 4 ילדים.
הגדולה מבניהם נראית כבת 5 לכל היותר והקטן בסביבות שנתיים.
אני מעריצה את החרדים, איך יש להם את הכוחות להביא כמעט כל שנה ילד
וליצור משפחה גדולה ומרובת ילדים.
אבל מה שהתרחש הבוקר חיזק תחושות אחרות שמקננות בי,
תחושות המעלות שאלה גדולה לגבי הציווי האלוהי " פרו ורבו ומילאו את הארץ"
זה נהדר להביא הרבה ילדים לעולם, אבל מה קורה ברגע שאחרי?

האב החרדי הושיב את הילדים על הספסל בתחנה ואמר לגדולה ( כולה בת 5) תשמרי על כולם אני עוד מעט חוזר.
למרות שהיה מעבר חציה במרחק קטן מהתחנה, הוא חצה את הכביש באלכסון ובמהירות למול עיניהם של הילדים, נכנס לאחת החצרות וניהל שיחה עם חרדי אחר.
בהתחלה הקטנים עדיין ישבו בשקט וחיכו לאבא. אבל כעבור מספר דקות כשהוא נעלם בחצר ולא נראה, הם קמו מהספסל התקרבו לשפת המדרכה וצעקו אבא בוא....
להזכירכם שזה התרחש בתחנת אוטובוס ואני לא רוצה לדמיין אפילו מה היה קורה אילו הקטנים עומדים על שפת המדרכה ואוטובוס היה מגיע פתאום והודף אותם....
" הגדולה", ניסתה להחזיר אותם לספסל, אך בעודה גוררת בידה את אחד מאחיה, הקטן ביותר ראה לפתע את אבא מגיח מהגינה מימול והחל לרוץ אליו בשמחה.
האבא שקלט מה הולך לקרות, צעק לגדולה להחזיק אותו.
אבל היא מסכנה, עדיין התמודדה עם האח השני ( שהיה בערך בן 3).
הכל קרה בשניות ספורות
האב מנסה לחצות מהר כדי לעצור את הקטן מלרוץ אליו אך התנועה בכביש עצרה אותו.
הוא צועק לו לעצור ומסמן בידו.
הקטן שבאופן טבעי רוצה את אבא לידו לא שומע את צעקות האב ומתפרץ לכביש
האחות השניה הבינה כנראה שהאבא מסמן להם לבוא אליו וגם היא התפרצה לכביש.
רכב שהיה בנסיעה באותו רגע העיף את שניהם לכיוונים מנוגדים.

במזל גדול ממוקמת בסמיכות תחנת מד"א והחובשים מיהרו לטפל בפעוטות הפצועים.
האבולנס שהיה במקום, פינה אותם במהירות לבי"ח.
הקטנים פצועים אבל תודה לאל נשארו בחיים.
כתמי הדם עדיין מרוחים על הכביש.

אני יודעת עד כמה מצוות התורה סגורות ומסוגרות
ובחוגים החרדים חלילה מלחשוב בכלל לשנות או להוסיף עליהן
אבל אם תישאלו אותי
הייתי מוסיפה מצוה אחת להורים, שיהיו חייבים בשמירה קפדנית על ילדיהם
ולא ישחקו בגורלם ויפקידו אותם בידי האחים הבכלל לא גדולים שלהם.
אולי אם היתה כזו מצוה המקרה הזה ועוד רבים כמותו היו מסתיימים אחרת!