הכל התחיל בקליק

בוקר חדש הפציע לעולם
הרתחתי מים
מלאתי את הספל בכפית גדושה של קפה וסוכרזית אחד
מחכה שהמים ירתחו
בנתיים מתבוננת מבעד לחלון הגדול,
אנשים פוסעים לטירדות יומם
כמה עורבים משחקים להם על העץ שמימול
השכנה מנערת שטיח
מכונית חולפת ואחריה מנוע אוטובוס רועם.
המים רתחו
אני ממשיכה לדבוק בחלון
העיניים נעצמות
אני עייפה?
מה פתאום, דוקא הלילה ישנתי הרבה יחסית.
מה עובר עלי?
למה במקום לגמוע כמה קרני שמש ולהתחיל עוד יום קייצי
בא לי לחזור למיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה!

יותר מידי אבנים מכבידות עלי.
הכעס המשפחתי על שבחרתי לעשות מעשה ולא לשתוק
כולם סוגרים עלי
החליטו שהטלתי כתם שחור על המשפחה ואפילו הזקתי למהלכים שהם תיכננו לעשות.
אני לא קונה את הדיבורים האלו
ברור לי שאלו הפרחות שוא, כי גם בפעמים הקודמות הם תיכננו לעשות צעדים ולא עשו כלום.
זה שאבי מחזיק מס' טלפון של עו"ד, זה לא עוזר למצב
זה שאימי מתכוונת לבוא לביתם ולעזור יותר כדי להרגיע את הרוחות ועוד אמרה לאחותי " את צריכה להזהר כדי לא להרגיז אותו, כי אז הוא מכה אותך" זה נשמע רע מאוד.
המסכנה עוד יוצאת אשמה מכל העניין.
הגישה הזו של אימי שמשפיעה על כל המשפחה, מטריפה אותי לגמרי.
אז אני אמשיך בשלי, אשלם את המחיר ואגן על אחותי .
ידעתי שזו החובה שלי
קיבלתי המון חיזוקים לכך
ותודה מכל הלב לכל החברים שחיזקו אותי גם בפרטי גם בבלוג ובכלל.


במישור נוסף וחשוב בחיי אני נמצאת באי ודאות מחלטת
מרגישה שאולי שוב נופלת למקום המאכזב והשנוא עלי כל כך.
אין לי הרבה עם מי להתייעץ
יודעת שאצטרך לפתור את העניין בעצמי.
אבל איפה הכוחות לעשות זאת?
בכלל כמה כוחות יש לאדם להתמודד עם כל כך הרבה אבנים שחדרו לתוכו?
והכל בעיצומו של החופש , שאני אמורה להנות ולבלות בו.
במקום לנסוע לחו"ל, להנות, לנשום, לנוח
אני במסכת התמודדויות ללא גלגל הצלה ברקע.

המים בקומקום החשמלי התקררו
מתבוננת על העוברים ושוים
כולם נראים שלווים
כל אחד זכה בקרן שמש משלו ליום החדש
איפה קרן השמש שלי?