הכל התחיל בקליק

- אמא את בוכה?
-לא ממש, אולי קצת
- את עצובה ששובל מתה?
-אני מאוד עצובה, היא חסרה לנו.
-חבל, יכלה להיות לי היום אחות גדולה.
- אין מה לעשות, זה הגורל ואנו לא יכולים להבין למה זה קרה.
-את יודעת אמא, היא מאוד דומה לי, אוףף מרגיז שאני לא יכולה לראות אותה באמת.
אני שותקת
אנחנו מתבוננות בתמונות.
הגענו לתמונה שבה אני מערסלת את ביתי הקטנה ז"ל ונושקת לה.
- יווו איזו מתוקה היתה שובל, ביתי שולחת נשיקה לתמונה.
-אני מוחא עוד שתי דמעות מעיני
סבב התמונות הסתיים
הנחנו את השקית ליד נר הזיכרון
-אמאאא, את שוב בוכה?
-כן, תמיד ביום הזה אני בוכה.
-אני חייבת להיות עצובה עכשיו, אמא?
-לא, תתנהגי כרגיל, החיים ממשיכים ואל תשכחי שאחרי שובל, את נולדת והבאת לי הרבה אושר לחיי.
- אז מותר לי להמשיך לארגן את מסיבת יום ההולדת שלך, אמא?
-בטח שמותר ואם תצטרכי, אשמח לעזור.
-לא, את לא עוזרת לי, את צריכה להשאר עצובה
וחוץ מזה אסור לך להכנס לחדר שלי ולראות מה אנחנו מתכננים...
-טוב אני מבטיחה לא להציץ
-ותבטיחי לי עוד משהו אמא.
-מה?
-שמחר בערב את מפסיקה להיות עצובה וחוזרת להיות שמחה כי אסור ביום ההולדת להיות עצובים.

ה "שולטת הקטנה " פוקדת
ואני מבטיחה!
אמא ממושמעת.