הכל התחיל בקליק

השעה 2 לפנות בוקר
המערכת הסוללרית של המיסרונים עובדת במלוא התעוזה.
מיסרון ממני
תשובה ממנו
עוד אחד ממני עם כמה מילים וגם }{
שלוש דקות
תשובה ממנו
ושוב אני
"יאללה כבר לך לישון, אתה צריך לאגור כוחות למחר, מחכה לך יום גדול.
תשובה ממנו
"סורי, אני יותר מידי מתרגש, לא יכול לישון, נראה לי שנדבר כל הלילה".
ושוב אני
מקסים שלי, אם אתה רוצה שהקציצת יצאו טוב ושהשניצלים לא יטוגנו יתר על המידה, אז יאללה תן לי להתרכז בבישולים
לך תרביץ כמה סיבובים מסביב תוציא אנרגיה ולישון בפקודה.
(חחח אני, הנשלטת נותנת לו פקודות, הכל משתבש מרוב התרגשות)
שקט
אני ממשיכה ביצירות הקולינריות במטבח.
4 לפנות בוקר- פורשת לישון.
שוכבת במיטה
אין סיכוי להרדם
יותר מידי מתרגשת
בטח הרבה יותר ממנו
אלו הזמנים שאלפי פרפרים ממלאים אותי.
6 בבוקר
מיסרון ממנו
"עוד 12 שעות"
מקלידה לו תשובה
"בוקר טוב גם לך, הקציצות מוכנות, השניצלים מטוגנים, השלט בהיכון, החולצות מחוץ לארון. הכל מוכן. מקוה שלא יתזזו אתכם יותר מידי כי הולך להיות חם.
מיסרון אחרון לבוקר
" אמא זה לא נורמלי אבל אני מתרגש"

הוא צודק!
זה לא נורמלי אבל זה קורה
גם הלוחם הקשוח שלי מתרגש.
היום הוא הולך לקבל רשמית את דרגת הקצונה, לאחר שסיים קורס השלמה חיילית.
סגן הרמטכ"ל מצד אחד ואני מצד שני הולכים לענוד לו את הדרגה.
כל המשפחה מגיעה לטקס, חברים שלו וגם כל החבר'ה מבסיס האם.
הכנתי חבילת טישו בכיס
מקוה שהדמעות יחכו לפחות עד סוף הטקס
זה לא כל כך נעים לעמוד מול סגן הרמטכ"ל כשאני נוזלת ( מדמעות!)

אני מתמלאת גאוה
בכל הדרך הארוכה והלא פשוטה שבני צועד בה.
אני
מתרגשתתתתת....!