הכל התחיל בקליק

הבוקר שאחרי
לא ישנתי לילה לפני הטקס
שבנו מאוד מאוחר וכמעט לא ישנתי גם הלילה
לא יודעת איך אני מתפקדת בכלל? מסתבר ש אדרנלין הרבה יותר חזק משנדמה...
עדיין באופריה של התרגשות.
פגשנו את כל הדרגים הגבוהים שליוו את בני במסעו עד לקבלת הקצונה.
אנחנו הורים שכאלו, אוהבים שיכירו אותנו ואוהבים להיות שותפים לדרך.
הקצונה הבכירה הכירה אותנו דרך שיחות בטלפון וכעת גם היכרות אמיתית שלא היתה רשמית בכלל.
מצאתי את עצמי מתחבקת עם סגן האלוף ששלח את בני לקצונה ותמך בו כל הזמן
ואפילו עם אלוף הפיקוד.
רגע לפני הסוף כשלחצנו ידיים, אלוף הפיקוד אפילו הדביק לי נשיקה.
נראה לי שאנחנו הופכים לאחת המשפחות המאמצות של החייל.
מוצפת גאוה איך אפשר אחרת.

בני עדיין בבסיס
בשבוע הבא הוא ברגילה וסוף סוף אוכל להסניף אותו שבוע שלם.
אוחחח כמה חיכיתי לזה.

זה המיסרון ששלחתי לו הבוקר:
"בוקר טוב בן מקסים שלי
היה מאוד מדהים ומרגש אתמול
כל המשפחה התקשרה ודיברה על זה שאתה הגאוה של כולנו
תודה על רגעי האושר וחום הלב שאתה מעניק לי ולאבא.
גאה בך ובכל הדרך שאתה עושה למעלה.
אוהבת בכל רמה אפשרית
אמא"