רעש המזמרות הצורמות בידי הגננים מהדהד ברחבי החצר.
מוזיקה קיצבית בוקעת מחדר אחד.
תנורי הטורבו רועמים בחדר אחר.
יעל דן מגלי צה"ל, מקריינת חדשות וקולה החד נשמע בכל מיסדרון המשרדים.
בוקר שלם אני מנווטת את עצמי בבליל הרעשים.
עד לאותו הרגע שעצר הכל.
דקותיים אחרי השיחה איתך, השתרר שקט.
הרגליים קפאו
העיניים ממוקדות על הקיר,
אין תמונות, אין קישוטים, אין תעודות,
דמותך ניבטת משם.
המבט שלך
אווהווו המבט המפנט שחורץ את נפשי.
ניצבת דוממת למולך
חושבת על הרגעים שאני שם בשבילך.
לחוש אותך מעונג
לשמוע אותך תקיף, חד משמעי ומלא רוך.
לראות אותך זקור וחם
להרגיש את אדי גופך חודרים עמוק לתוכי.
לדעת שברגעים האלו כל כך טוב לך
ואתה מצמיד אותי חזק, רגע לקיר הקר
ורגע נוסף אליך.
ברגעים הקסומים האלו
כשאני מבינה שאתה נהנה
כשאני שומעת שאני טובה.
אני מאושרת ולא רוצה שכל זה יגמר.
זה מה שעשתה לי שיחת הבוקר איתך.
חזרתי להתהלך בין קולות הרקע בעבודה.
בתוכי מרגישה
איך הדרך אט אט נסללת, בשבילך, בשבילי
בשבילנו.
לפני 14 שנים. 8 בנובמבר 2010 בשעה 11:15
