הכל התחיל בקליק

מתוך תחושה של מועקה, כתבתי הבוקר פוטס מטלטל.
קראתי לו "מטוטלת ללא מוצא"
אני מניחה שחלק מכם קראו אותו.
לא היו לו תגובות. זה לא משנה, אני לא כותבת ומחכה לתגובות.
עברו 3 שעות.
הגעתי למשרד, בדקתי שהכל כשורה בשטח.
יחסית שקט כאן. המקום תוסס יותר משעות הצהרים.
הצטנפתי במשרד.
שקעתי ברצף מחשבות על מה שקורה ביננו.
מחקתי את הפוסט (ואני לא נוהגת למחוק את מה שאני כותבת)
החלטתי לכתוב לו.
ברגע שלחצתי על " שליחה", הפון סימן, שיש לי מיסרון.
זה היה הוא, האדון שלי.
זו פעם שלישית שזה קורה, אני כותבת לו וברגע שמסיימת מגיע מיסרון ממנו.
אני טוענת שזו " טלאפתיה", הוא קורא לזה צירוף מקרים.

שוחחנו
שיחה ארוכה מהרגיל.
אני שומעת אותו
ומרגישה איך גוון קולו חודר לכל פינות גופי.
יורד בזרם חד לכיוון מעורתי, יוצר בערה.

נכון, יש לי הרבה לבטים עם כל מה שקורה,
אני תמיד כזו הססנית, מתלבטת, חושבת שזה לא אופטימלי
מחפשת את הקשר חזק יותר.
טיפוס אמוציונלי משהו.
הוא לא מבטל את הרגשתי, לא מנסה לשכנע אותי שהכל בסדר.
מקשיב , נותן לי לפרוק הכל. לא מתערב בדברי.
נשאר הוא, שומר על פאסון.
אין לו צורך בהסברים.
השיחה איתו מחזירה אותי לפרופורציות.
פתאום אני ריאלית, מבינה שהכל בסדר.
החשקים שלי לא פחותים משלו.
ושנינו עורגים לקראת יצירת ריקמת השליטה המושלמת ביננו.
אני מתקלפת למענו
ומדהים איך גם הוא ניפתח יותר בשבילי.

טעמתי אותו, נהנתי, אווו כמה שנהנתי-
לשמוע את הוראותיו, להרגיש את עוצמת ידו
לראות אותו מעונג.
רוצה לטעום עוד והרבה.
יודעת שזה יתעצם.
מחכה.

לא להאמין מה עושה שיחת טלפון.
איך החשקים קברו את תיסכול הבוקר שהיה בי.
לפעמים נעים להיות מטוטלת, אבל רק כשהצד החיובי כבד יותר.