הכל התחיל בקליק

באמצע השיחה איתה היא זורקת לי:
"מנגינה את מאוהבת, תעזבי הכל, את שם חזק וזהו..."
עלתה עלי
בענק
לא ממש רציתי לפתוח את בערתי, חשבתי שהלהבות יחנקו בפנים והכל ישוב למסלולו.
אז חשבתי.
ידעתי שאני שקופה כזו, אבל להנחתה כזו מימנה לא ציפיתי.

מה כבר הייתי מספרת לה שהבוקר הכל לא הסתדר לי?
שהיתה לי פגישה עם מנהלת קולגה ואני האישה המטופחת, שמדקדקת בפרטים, מהתאמת הבגדים ועד לק הציפורניים, נראיתי הבוקר כמו יצאתי מסללון סוער.
ניסיתי לעצב את הבגדים שיעמדו בזקוף לגוף, לא הלך.
ניסיתי לענוד את השרשרת בחור המתאים והיא נסגרה על החור הכי רחוק ונראתה מרושלת.
ניסיתי לנשום עמוק ולהתרכז במריחה קפדנית של הלק, הציפורניים נצבעו ויחד איתן גם תנוכי אצבעותי.
איך אפשר בכלל להקפיד על משהו שאת כולך רועדת.
הלב נכנס לפעימות עצמיות ולא שוהה לתחנוני להרגע כמהה.
הידיים לא מתבייתות במקום הנכון.
הרגליים לא מסוגלות לעמוד במקום אחד.
ראבק
אני לא אני
יצאתי משליטה
וככה אחרי מאמצים נואשים, יצאתי מבית.
היה צריך יצר רע גדול מאוד כדי להעיף מבט לכיווני.
יכולתי לתלות עלי שלט ולהתנצל שאני מתרגשת ושיבינו אותי.
אבל אפילו לכתוב האצבעות לא נתנו לי.

אז הייתי חתיכת שלוחה בע"מ
וחזרתי הביתה
ונשמתי עמוק
ושתיתי שתי כוסות מים
קצת פידרתי את עצמי
קצת תיקנתי את המראה
התיישבתי מול המחשב להרגע
ואז נשמעו הדפיקות בדלת.

אדוני הגיע!

פרטים בהמשך.....