הכל התחיל בקליק

אתמול הרשו לנו להכנס לישוב.
הלב מתמלא שמחה, חוזרים הביתה.
מסתובבת בין ערימות הפיח וההרס
מנסה למצוא בדיל של זיכרון לחבק
להאחז
להביא להם, לתלמידי, להראות להם שלא הכל אבוד ושבית זה בית!
ערימות של ספרים חרוכים,
שברי רהיטים מפוייחים
חוטי מחשב שרופים
זכוכית מנופצת שהיתה פעם מנורה יפה בחדר העבודה.
בגדים שרופים, נעליים שרופות
שלדי מיטות ועליהן משהו שפעם היה מיזרן.
שני מדפים שמוטים שנעקרו מימה שהיה פעם קיר.
רעפים, ערימות ערימות של רעפים מציפים הכל
השחור מכסה את הכל
השחור ממלא גם אותי.

התלמידים עוד לא כאן.
היום לקחו אותם לטיול.
מקיפים אותם בהרבה טוב
בערב אבוא לפגוש אותם ונתכנן יחד את יום הכייף של מחר.
פוחדת מהרגע שאסתכל להם בעיניים
מהשאלות שיעלו
מההבטחות שלא אוכל לתת.
לא יודעת מה להגיד.
ואולי לא צריך לתכנן, להיות פשוט אני,
לבוא ככה עם כאב ולב קרוע ביודעין שכך צריך להיות.
שהרי הכל כל כך לא פשוט.
אומרים שבית זה מבצרו של האדם.
ומה קורה כשאין בית?