הכל התחיל בקליק

תמיד חשבתי שאני גיבורה.
אחת כזו שמצבי לחץ רק מגבירים בה את זרם האדרנלין
מסוגלת גם לתת הוראות וגם לנסוך רוגע בלחוצים.
זה הוכח במלחמה האחרונה באיזורינו.
מקום עבודתי הופגז, אזעקות פילחו את האויר, המתח היה רב
הבוס היה בחו"ל ואני פתחתי חפ"ק פרטי במקום העבודה ובין לבין, מצאתי את עצמי מעודדת ומחבקת עובדים לחוצים.
משתדלת עד כמה שאפשר לשמור על רוגע ושמחת חיים, כיאה למקום העבודה שלנו הטובל בשפע ירוק, עצי חורש מדהימים,
חיות ממינים שונים וטבע המקיף אותנו ומשרה אוירה נעימה.

תמיד חשבתי שאני גיבורה
ששום דבר לא יוציא אותי מאנרגיית התיפקוד החיונית.
שאצליח להתמודד עם הכל.
עניינים לוגסטיים אפשר לפתור ביעילות, קשיים נפשיים של עובדים, זה כל כך טבעי, אבל ניתן להרגיע,
הרי אני יודעת להשאיר בצד את הדאגות, את הלחץ הפרטי שלי ולהיות הכי מעשית שאפשר.
לבנות צוות תיפקוד, לחלק תפקידים, לטפל בכל מוקדי הלחץ ולהסתובב ולראות שהכל מתפקד.

תמיד חשבתי שאני גיבורה מול כולם ועם כולם.

איתני הטבע הכריעו אותי.
עמדתי מרחוק וראיתי את תימרות העשן והלהבות שכילו חלקות שלמות ממקום עבודתי.
רציתי לפתוח ידיים רחבות, למלא אותם במים, הרבה מים.
הרי אנו נושקים לים, והגלים שוצפים אל מול הרוח.
כל כך הרבה מים יש מולינו, רק לקחת מלוא החופן, עוד ועוד מים ולחנוק את האש הסוררת.
ואז מהר
לרוץ פנימה ולהציל את הבניינים, את הקישוטים, את הספריה, את הקלסרים עם מיצבור החמרים.
רציתי להגיד לכולם, שבו תרגעו, לא קרה כלום,
הכל חלק מהפקת החנוכה שהתכוננו אליה זמן רב.
שתכף תכף יורדת החשיכה וההופעה "ממשלת המכבים" תתחיל.
שהאש מסביב זו רק התפאורה ופעלולי הפירוטכניקה שמעצימים את האור הבוקע מחג האורים.
שעות שעות עמדתי שם.
כוס המים שהביאו לי נשארה מלאה.
הכסא נשאר מיותם
הסלולרי הפרטי צילצל ואין מענה.
לא דיברתי, לא בכיתי, אפילו לא צעקתי...
אני- נציב מלח קפוא.

תמיד חשבתי שאני גיבורה
גם גיבורים נשברים!