סתם א':
הרשת מלאה כיתוביות פירגון:
"תושבי הכרמל, הממשלה איתכם ובשבילכם..."
ואוו, איזו התרגשות, כל הכבוד לממשלה עושה הכל למען אזרחיה.
רגע
כשהגיעו נציגי הממשלה לאמוד את הנזקים ולהעריך את העזרה הכספית, הסברנו להם שלתלמידים אין כרגע בגדים ללבוש.
המגורים של רובם נשארו שלמים, הבגדים נשלחו לכביסה, אך זה לא עזר להוריד את הריח העז והפיח שעדיין שרד עליהם.
לטענת הנציגים, ממנו לנו כביסה אחת ואין אפשרות לממן בשנית וניתן ללבוש את הבגדים ככה.
מעניין אם גם הילדים של השר שטיימץ וראש לישכתו, לובשים בגדים מסריחים מפיח?!?!
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------
סתם ב':
כפי שפורסם בתקשורת, התלמידים מתגוררים זמנית בבית החייל בגבעת אולגה, אלפי תודות לצבא על ההרתמות ותרומת המקום המדהים למען התלמידים.
המקום מרוחק מבית הספר ולכן אי אפשר להתחיל את יום הלימודים כרגיל ולסיים בשעה מאוחרת.
מספר שעות לימודים חשובות הולכות לאיבוד.
בגרויות החורף מתקרבות, המפקחים מגיעים לישיבות ומצהירים על רצון טוב לעזור.
בפועל, אף אחד לא מדבר על הקלות שינתנו לתלמידים , נו בטח, למה שלא יעברו את המבחנים כמו כל תלמיד אחר? אפשר לחשוב מה קרה להם, בסך הכל שריפה!?!?
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
סתם ג': ( פרטי לחלוטין)
אחרי שיחות מרובות הבנתי שסוף סוף מצאתי לי שולט ראוי.
לא סתם שולט, אדם בעל אחד העיסוקים הנעלים ביותר.
הרגשתי שאני רוצה אותו
לא רק בגלל שאני בעלת גנים פולניים שעבורה עו"ד, רופא, שופט או טייס מהווים מקור גאוה,
אישיותו היפנטה אותי לחלוטין.
הבנתי שאני בפיתחה של תקופת התמסרות נפלאה.
הסשן איתו הגביר עוד יותר את עוצמות התובנה.
ידיו החסונות תפסו אותי משל הייתי בובת משחק למענו.
כל רגע שעבר הרגשתי איך מפלי תאוותי זורמים במיטב ההנאה.
רגעים קסומים.
אז למה בעצם לא תיעדתי אותם פה כמו שאני רגילה לעשות?
למה לא שיתפתי אף אחד בחויה העצומה?
משהו בתוכי אמר לי להדחיק את ההתלהבות.
מעין נקודת חכמה פנימית שיודעת להפציע ברגעים שצריך אותה.
כמה שהיא צדקה.
אותה התרוממות רוח רגעית הלכה ודעכה.
כל הזמן הייתי מהופנטת ונסחפתי ברגשי אהבתי אל אותו אדון נערץ.
הוא מצידו פיזר הצהרות מרובות בנוסח " אני רוצה אותך, אני רוצה בהמשך הקשר"
אהבת חינם
הצהרות שוא ידברו!
התפכחתי
עזרו לי לפקוח עיניים, לנתק את המגנט שסחף אותי אליו ולהעיף את עצמי ממקום שגרם לי סבל.
השתחררתי על דעת עצמי ואין לי אפלו כוונה להסביר לו את זה.
הוא לא ראוי להסברים.
אני אפילו מאושרת מהכל.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בכלל לא סתם:
אתמול בשעות הצהרים הייתי בדרכי למטבח הפנימיה לבדוק הערכות מזון לתלמידים ליום פעילות למחרת. בכניסה לחדר האוכל התמוטטתי.
כששבה הכרתי מצאתי את עצמי על אלונקה בדרך לבי"ח.
שוחררתי ( אני אוהבת להרגיש לא משוחררת , אבל לא בית חולים).
מסתבר שמתחים בעבודה + קאוס נפשי = נוסחה בדוקה לקריסה.
מ.ש.ל
שמרו על עצמכם!
לפני 13 שנים. 21 בדצמבר 2010 בשעה 11:39
