הכל התחיל בקליק

קירקור העורב העיר אותי משנתי.
עדיין חושך בחוץ.
נראה שלקראת השנה האזרחית החדשה גם השכן השחור מהעץ שמימול השכים קום הבוקר.
מבט חטוף בשעון, הוא באמת הגזים, השכמה ב- 5 בבוקר?
העץ שמימול מלא שחורים כמותו, השקט מעיד שכולם עדיין נמים.
מה קרה לו לאותו פוחז שהחליט להפליא בקריאותיו עוד לפני הפצעת קרן שמש ראשונה?
אולי הוא רעב?
אולי שנתו נדדה מרוב מחשבות?
אולי זו חרמנות של בוקר????
התהפכתי לצד השני, הרמתי את הפוך שיעטוף עד למעל אוזני במטרה לצלול חזרה לשינה.
העיניים עצומות, הגוף חם, השרירים רפויים, נחירות הבעל ברקע, מצב אידאלי להרדמות.
הדקות עוברות וזה לא קורה.
למוח יש רצונות משלו. שם עולות ניצוצות של מחשבות:
על גסטאצ'ו התלמיד שסיפר לי שאימו בבי"ח והוא ישאר השבוע בבית לסעוד אותה.
על הבן שמכורבל בחרמונית אי שם באוהל המבצעים בדרום
על ההפקה שאני עובדת עליה שתקרא "שובלים של בערה".
עלי!
כמה שאני רוצה להיות שם, במקום הטוב.
כמה אני חמה להביט בעיניו של אדון ולראות את פניו מסופקות ממני.
כמה אני עורגת לרגעי הכאב המתוק
כמה אני רוצה לתת ללשוני דרור לגלוש עליו, להרגיש אותו מזדקר בתוך פי, לחוש את טעמו...
קריאות חדות מהעץ מימול פילחו את מחשבותי.
השכן השחור לא רגוע הבוקר.
גם שאר העורבים התעוררו אבל אף אחד מהם לא מפליא בקריאות כמוהו.
משהו עובר עליו.

קרני השמש החלו להשתלט על הבוקר החדש.
התמתחתי, פתחתי את התריס והצצתי לבוקר החדש.
השחור ישב זקוף על הענף שמימול, נהנה מקרן פרטית שחיממה אותו.
אם הייתי מעשנת, זה היה זמן אידיאלי לסיגריה.
גם קפה יכול להיות טוב ברגע שכזה, רק שאין לי כוח לדעדע עד למטבח ולהרתיח מים.
המשכתי לעמוד סתם ככה ולבהות בבוקר המתעורר.
עורב נוסף הצטרף לשחור הקורא. שניהם התמקמו על הענף אחד מול השני.
המרעישן חזר לקרא בקול וחברו, או יותר נכון להבין שזו היתה חברתו, התקרבה אליו בקפיצות בטוחות.
רגע אחרי, כבר היו שלובי מקורים.
הבטתי בכמיהה בתמונה הפסטורלית:
שני שחורים, על ענף ירוק, מתגופפים בהנאה על רקע קרניים זהובות.
כמה מאושרים הם נראים ביחד.
מי יודע אם אלו לא רגעי ההמראה, אחרי סשן טוב שעברו ביחד.
המרעישן עשה רושם של השולט והיא השחורה שמנגד,
רק הקיצה משנתה ובאה לענג אותו בהתמסרות מלאה.
הצורך בקפה הזיז אותי לכיוון המטבח.
הבית עדיין ישן, אני שוקעת בעצמי וכמה טוב להתחיל כך את הבוקר.
בניגוד לבקרים אחרים, לא התיישבתי במטבח עם העיתון, אלא חזרתי לחלון.
שינהם עדיין שהו על הענף.
המרעישן ( קרוב לודאי שזה היה הוא) סובב את הגב לשחורה, והיא ניקרה בו בעדינות.
איזו התמסרות, אפילו למסז' של בוקר הוא זוכה מימנה.
חלפו כמה רגעים.
שחור נוסף התעופף מעליהם.
ברגעים הראשונים התעלמו מימנו והמשיכו בעונג הפרטי שלהם. אף אחד לא יכול לחדור לאהבתם,
לקשר המיוחד שנוצר בינהם.
השלישי לא ויתר, הוא המשיך לעופף מסביבם וחיכה לשעת כושר.
בשניה הקלה בה ניתקו מגע, הוא מיהר והתיישב על הענף.
לגמתי מהקפה, הסטתי עיניים לכיוון שלושה נערים שעסקו בריצת הבוקר. הזכיר לי את הימים שבני היה טרוד בשיפור כשרו לקראת הגיוס.
משק כנפיים החזיר את מבטי לענף.
ראיתי את השלישי מתעופף ולוקח איתו את השחור המרעישן.
היא נשארה לשבת על הענף ולהסניף את שובל אדונה שהותיר אותה מאחור.

ציפיתי שתקרקר בעוז, שתעיר את כל השכונה, שכולם יחושו את תיסכולה.
אבל היא המשיכה לשתוק.
עוד רגע קל
התעופפה ונעלמה בתוך סבך ענפי העץ.
יום חדש הפציע.