הכל התחיל בקליק

8 בערב
אט אט כבים האורות במיתחם המשרדים בעבודה.
המעילים יורדים מהמיתלה, התיקים נסגרים ברכת להתראות ולילה טוב
וכל אחד נאסף למכוניתו בדרך הביתה.
בחדר אחד האור עדיין דלוק, המשרד שלי.
"יאללה ילדה שלי, תפני כאן, אני תכף מגיעה לעשות את החדר שלך".
שמעתי את קולה של סעידה המנקה החמודה.
אני קוראת לה " סבתא סעידה". אישה טובה.
פעמים רבות מפנקת אותי בזנגולות נוטפות שמן ובסמבוסק ממולא חומוס.
יודעת בדיוק מה אני אוהבת וזה טעים אוח כמה הם טעימים החטאים המתוקים שלה.
התבוננתי בשעון. לפני חצי שעה הקטנה של התקשרה והודיעה שהיא רעבה ושאגיע מהר הביתה.
בעלי מתרווח מול הטלויזיה.
ערימת הכביסה דורשת הפעלת שתי מכונות לפחות.
כמה חולצות של בעלי מחכות לגיהוץ.
מקוה לפחות שהקטנה דאגה לכלים בכיור.
אה, העוזרת החליפה מצעים, אז צריך להוריד מהחבל ולהציע את המיטות.
עוד דקה קלה של מחשבה ואני מחייגת בנייד.
"היי מתוקה, אני אתעכב בעבודה עד מאוחר, תגידי לאבא להכין לך אוכל ותדאגו להשאיר מטבח נקי.
תבקשי ממנו להפעיל מכונה של בגדים צבעוניים ותציעו יחד את המיטות, המצעים בארון הימני"
"אבל, אמא, חשבתי שאת כבר בדרך הביתה, אני לא אוהבת את החביתה של אבא... והוא עייף לא יהיה לו כוח לסדר את המיטות...."
"מקסימונת שלי, אני מצטערת, חייבת להתעכב בעבודה, זה משהו בלתי צפוי, תעזרי לו ואני בטוחה שאתם תסתדרו סומכת עליך..."
התרווחתי בכורסת הניהול ונשמתי לרווחה.
הודעתי לסעידה שאני חייבת לסיים עבודה ותודה אני ארוקן את הפח בעצמי ואין צורך לנקות את המשרד.
נעלתי את הדלת.
כיביתי את האור בחדר.
רק מנורת השולחן שלחה אלומת אור צהובה והתמזגה עם אור הלבנה שחדר מבעד לחלון.
הפעלתי מוזיקת נשמה דרך המחשב.
השלתי מעלי את החולצה
ונכנסתי לתוכו.
הוא לא גדול במיוחד
צריך להצניף את הגוף למצב שיוכל להכיל את כולי בפנים.
יכולת התזוזה שם מינימלית למדי.
לא צריך לזוז, הכי טוב ככה בקיפאון הגופני.
עצמתי עיניים וצללתי לעולם הפנטזיות החושניות שלי
הזמן הלך לאיבוד, המקום איבד את מהותו
רק אני והאדון נמצאים שם.
אני עקודה, כואבת, גונחת, צורחת, מנסה לפתל את גופי ולהתחמק מההצלפות שלא מפסיקות.
הגאג חוסם את יכולת הדיבור
הכיסוי מערפל כל אפשרות לראיה
האוזניות סותמות את כל רחשי הרקע
כל אפשרות לשליטה או אפילו מודעות נלקחה ממני
אני שם בשבילו.
פוחדת פחד מתוק שכזה.
פוחדת מהלא נודע אבל יודעת שהוא שם מגן ושומר עלי.
עוד דקות ארוכות של כאב מהול בעונג, חולפות.

צילצול הסלולרי הנחית אותי למציאות.
פקחתי עיניים
השעון על הקיר מורה 10 בלילה.
יצאתי ממקום מירבצי התמתחתי קלות.
סידרתי הכל מסביב
ואני כבר בדרך הביתה.
רגע לפני שסגרתי את דלת המשרד, שלחתי הצצה אחרונה למקום מרבצי
על השטיח האדום בלטו כמה כתמים רטובים.

הרבה חפצי נוי מעטרים את משרדי
הכלוב האותנטי שעומד אחר כבוד בפינה, עולה על כולם.