הייתי בדרך לטפס לצמרת הכלוב.
רציתי-
לעמוד זקופה ולהכריז קבל עם וחברים ש- 4 שנים של התערבלות בעולם הבדסמ המופלא
הביאו אותי למקומות מדהימים של הכרות, תובנות, נסיגה נפשית והתרוממות.
רבדי הבדסמ מעולם לא היו זרים לי, נולדתי איתם, גדלתי איתם, בניתי את הפנטזיה הפרטית שלי כשהיא רוויה בשליטה, כאב, עינויים, השתדלות, התמסרות, מבחני יכולת נפשית, תשוקה, צורך להיות שם, מגע מלטף, נשיקות ובעיקר עונג- ים של עונג.
יום בהיר אחד, הארה פנימית משכה אותי לכאן.
שולט נחמד הבין שאני חדשה " אימץ" אותי תחת חסותו והסביר לי את רזי המקום.
שיחה קצרה איתי וכבר הפטיר לעברי:
" תגידי את בטוחה שאת חדשה כאן? נראה לי שהיית כאן בניק אחר קודם... את מכירה הכל, איך תסבירי זאת?"
קשה להגיד לו שנולדתי לשיוט תמידי בין שני העולמות. ששם עמוק בתוכי ישב הצורך להיות נשלטת.
לא ידעתי לקרא לזה בדסמ, לא הכרתי את תארי הכבוד, אפילו לא את סוגי השוטים. אבל עמוק בנשמה, יצרתי מכונות עינויים מענגות, והלקאות שהביאו לספייס אדיר, ופחד מתוק מהשולט
ו... ו... הכל היה שם.
בתקופות הראשונות, התמסרתי ל- 4 שולטים שונים במהותם.
בידי כל אחד מהם הרגשתי את עונג ההגשמה, היה לי כל כך טוב לדעת שיש לי אדון ואני שלו ובשבילו.
עשיתי להם טוב והייתי מאושרת ומסופקת!
עשיתי להם טוב!
הייתי מאושרת ומסופקת?
משהו בלב הרגיש לא נוח
הדחקתי
התת מודע צרח:
" זה לא מה שאת מחפשת, אלו לא חוויות הילדות שרקמת בתוכך.
אין כאן שליטה אמיתית.
כל הכבוד שהם שולטים, אבל לא לקחו את השליטה מימך. את מרגישה הכי מנווטת את העניינים
וראבק את משחקת אותה מאושרת אבל זה לא זה!"
לא הקשבתי לקולות הפנימיים, שיחקתי אותה הנשלטת המאושרת והמעונגת.
היתה להם נשלטת חמה ומתמסרת הם פרקו את יצריהם גמרו והרגישו טוב.
בדיעבד, אני לא!
הפעם הראשונה שחשתי מהי שליטה אמיתית היתה עם האדון באנג.
הוא לקח ממני כמעט הכל.
נסיון שלי לניווט הסתיים בסטירה.
בזיק של התמרדות מצידי הסתיים בריתוקי המחלט.
פחדתי ממנו
אווו כמה אהבתי להרגיש ככה, כמה אהבתי אותו.
כל מגע שלו צימרר אותי
כל נשיקה ממנו נחתמה בשפתי לזמן רב.
התחלתי להרגיש שאני במקום האמיתי
ואז הכל נגדע.
אילוצים מעצבנים שגררו הרבה כאב.
מלאתי חצי שק דמעות, והשארתי מקום לדמעותיו שמילאו את החצי השני.
אבל ידענו שזה סופי ואין שום אפשרות שיהיה לזה המשך.
צללתי שוב למסע החיפושים.
עוד שיחות ועוד פגישות שהניבו אכזבות.
באנ,שנשאר ידידי הטוב, ניסה בכל כוחו לגרום לי להנתק ממנו, לחפש משהו אחר, לא לחיות בצילו.
זה לא הצליח.
בדקתי את כולם לאורו וידעתי שאני לא מתפשרת ולא אסכים שוב לאדון, שלא ידע לרוקן אותי מאישיותי הונילית השולטת ולשים אותי במקומי.
חודשים קדחתניים של חיפושים, עוד כאב נפשי, עוד דמעות.
כלום!
לפני כמה ימים נפגשתי איתך!
רעדתי כמו שלא רעדתי מעולם לקראת הפגישה הזו.
ידעתי שזה רק קפה , שאני הקובעת ושלא יקרה שום דבר שאני לא רוצה או מוכנה לו.
אבל ואווו , אני הולכת לפגוש אותך
אתה שמגלם את דמותו העילאית של השולט מסיפור פנטזיית נעורי.
אותו שולט, שהיה לי ברור שלעולם לא אפגוש במציאות.
אני הולכת לפגוש אותך...
ישבתי קפואה, מוללתי באצבעותי את הסלולרי וחיכיתי.
הרגשתי כאילו אתה עומד לצנוח היישר מתיקרת בית הקפה למושב המרופד שחיכה לך.
פתאום הופעת.
הכי טבעי, הכי אנושי הכי נחמד.
הלב מנסה להרגיע את הסערה:
"הוא לא עריץ כמו שחשבת, הוא לא הופיע בדמותו של מלאך או שטן.
הוא שולט אבל הוא קודם כל אדם."
תוך דקות ניפצת לי את חומת האימה וגרמת לי להרגיש רגועה.
הפגישה היתה מעניינת, הלכתי שבי אחרי דמותך וסיפוריך.
החיבוק היה חם, מאוד חם.
הזיכרון נשאר מתוק.
השארת לי את הבחירה.
לנפץ את פנטזיית הנעורים ולהביא אותה למימוש?.
לגעת בבדסמ האמיתי כמו שרק אתה תדע להביא אותי לשם?
לבקש מימך להגשים לי חוויות שבניתי בתוכי?
אני באמת רוצה?
יש לי כוח להתמודד?
ואולי כדאי להעיף לכל הרוחות את כל סימני השאלה ולשים במקומם סימן קריאה אחד גדול
כי אני רוצה להיות שם!!!
לפני 13 שנים. 30 בינואר 2011 בשעה 11:57
