" את יודעת שאני לא ממש שם, נכנס מעט, לא מגיב לשום דבר, אין לי קשר כמעט עם אף אחד, לא מעניין אותי אם תשימי קילור בסוגריים, או לא, זה לא האישו!
הדבר האמיתי קורה הרבה מעבר לוירטואליה ורק שם במקום האמיתי אני משקיע ואני מצפה ואפילו דורש את זה גם מימך...."
ביום אחר הוא שואל אותי:
" מה את מחפשת שם? "
שאלה שגרמה לי לחשוב עמוק:
מה לי ולחלל הכלוב בכלל?
הרי אני לא רוצה להחשף.
לא מגיעה למסיבות או ארועים.
פומביות מהוה גבול.
בוחרת במשורה את החברים שאני רוצה להיות איתם בקשר ועוד יותר בפינצטה את אלו שאני מוכנה להחשף מולם.
בזמן שהותי באתר אני מגלה יותר ויותר שרשימת הקשר שלי מידלדלת, הרוב בחרו להמעיט בהתחברות, הפסיקו למצוא עניין במקום.
הזהובים הפכו לאפורים ולא מרגישים שום צורך להשקיע כסף באתר ולחדש מנוי.
ידידי האפורים נשארו ללא רשימת קשר, לכן או שאני יוזמת קשר איתם או שהקשר ביננו ימשך אבל מחוץ לכתלי הכלוב.
המגזין שאמור להיות מעניין ממשיך בעקשנות בלתי מוסברת לקפוא על שמריו,
הכניסה לצ'ט גוררת בעיקבותיה שלל פניות שהשתיקה יפה להן.
הפורומים לועסים באיטיות נושאים שמזמן פג ליחם, כמו " השומן הנוטף מנשות הכלוב".
הבלוג שלי-
שום מילת ביקורת!
זו חלקת הנחמה הפרטית שכנראה עונה על השאלה " למה אני כאן"
יש לי הרבה מה לפרוק על התשוקות והרטט מהבדסמ.
ברור שזה לא יצא בבית או בעבודה
כמובן שלא אכתוב על זה בבלוג שאני מנהלת בקהילה השניה שאני מנהלת.
רק כאן כשאכתוב שאני משתוקקת להרגיש כאב או להיות קשורה וחסרת אונים,
או לפחד ולרצות סשן מחטים, יבינו אותי ואפילו יגרגרו ממילותי.
אז
אני כותבת ופורקת
ואני כאן
אבל מרגישה שהמקום כבר לא משדר את אותה חמימות שחויתי בעבר.
זו רק אני שקר לה?
לפני 13 שנים. 7 בפברואר 2011 בשעה 14:44
