יובלות שלא הצצתי לכאן.
המקום היפה הזה שהפך לכור מחצבת המילים החמות שנבטו מתוכי,
התמלא במעטפת אבק או אולי כוסה בגוש מוצק שהקפיא אותו לחלוטין.
משהו הניע אותי להזניח אותו ותארתי לעצמי שלאור השיממון המקומי אף אחד לא יטרח להציץ לכאן ובצדק!
במקרה ( או שלא במקרה) שלחתי הצצה חטופה לכמות הצפיות היומית:
257 צופים היום!?
על מה?
למה?
עד כדי כך אוהבים את המקום/ אותי?
אולי סתם כוחו של הרגל?
מסתבר שבכל זאת אני חסרה ל... ( אולי סתם הזיה שלי?)
זה לא שלא קורים דברים, קורים אוהוו כמה שקורים.
אני עוברת ימים מלאי עונג והתמסרות לאדון באנג הקשוח והמדהים שלי.
אני עוברת רגעי סיפוק והתרגשות בעבודה, בהפקות של פורים, עם להקת הייצוג שלי שקיבלה זימון להופיע בחו"ל, עם הבוס שעטה על עצמו נחמדות פתאום ( מקוה שזה לא אקט של "ונהפוך הוא").
אני עוברת ימים של אמא גאה, לראות את הקצין שלי מפקד על קבוצות חיילים הגדולים ממנו בגיל ובכל זאת אוהבים אותו ומשאירים לו מתנות ומכתבי הערכה.
אני עוברת ימים של שיגרה במשפחה וכשיש שיגרה אפשר להגיד שהכל טוב ולקוות שישאר ככה.
אני עוברת תהפוכות נפש עם עצמי ואולי זה המעצור שהביא פורקת מילים שכמוני, לשתוק פתאום.
אין לי ממש תשובות.
אבל יש לי תודה לכם, שלא נטשתם את המקום והמשכתם לפקוד אותו בקביעות.
אני אחזור
כי כשיש אתכם, קוראים נלהבים ונאמנים כל כך, כנראה שאי אפשר אחרת.
שוב תודה
חיממתם לי עוד פינה בלב
לפני 13 שנים. 27 במרץ 2011 בשעה 18:14
