"אפור זה לא אפרורי!"
-"מנגינה, למה התכוונת במשפט שכתבת במסן?"
-"תגידי את בטוחה שאת לא סותרת את עצמך?"
-"איך יכול להיות שאפור זה לא אפרורי?"
-" למה אפור, מה קרה לך?"
זהו מיקבץ מידגמי של הערות שעלו בחלונות המסן של ידידי.
הנטיה הרווחת היא לייחס לאפור קדרוריות, יגון ומסך ערפל שמעיב על החיוכים.
בכל מקום הרוצה ליצור אוירת שמחת חיים בקרב יושביו, צובעים את הבטון האפור בצבעים עליזים.
מוסדות החינוך, מקפידים לצבוע את הקירות ולמלא אותם בקישוטים חינוכיים.
מוסדות הבריאות דואגים לכסות את האפור בצבע ירוק שנופך אוירת רוגע.
מיגוון רחב של צבעים עוטפים את עולמנו, הכל מתאים, העיקר למחוק את האפור!
המקום היחיד שראוי לו לשלוט הוא בכותלי הכלא, שהרי האסיר צריך לחוש אפור!
ביומיים האחרונים אפפה אותי תחושת על של מנפצת מיתוסים.
מאז נעורי התחברתי לזהב.
יש בו זוהרות מופלאה המפיצה חום ועושר.
בעלה הצורף של חברתי, מפנק אותה במבחר תכשיטים מוזהבים, אצבעותיה ענודות במיגוון טבעות זהב בעיצובים שונים.
ידיה מקושטות במבחר צמידים מזהב
כמובן שהזהב לא נפקד מתנוכי אוזניה ומכמה שרשראות המעטרות את צווארה.
יהיו שיגידו מוחצן וראוותני.
בעיני זה מושך, בולט, יוקרתי, עשיר ואפילו מאושר.
חצי שנה אחרי שהגעתי לכלוב, אחד מידידי עשה לי בהפתעה מנוי זהב.
פתאום מנגינה מוזהבת נוצצת ומתנוססת בראש האתר.
איזו תחושה נעלה והתרוממות רוח מילאה אותי.
הרגשתי שקנו לי מניות בבורסת הכלוב ועכשיו אני שייכת למקום ואפילו יכולה להשפיע.
בררתי את ידידי
בניתי רשימה מכובדת של אנשי קשר.
הבלטתי וצבעתי את פרופילי בדיוק כמו שאני אוהבת.
וכמובן התענגתי משליחת הודעות חופשיות ללא זמן השהייה המטריד והמסרבל.
3 שנים הייתי הנשלטת המוזהבת הנהנת ממנעמי הכלוב.
עוד לפני שהגיעה ההודעה ליום בו פג התוקף, מיהרתי לגהץ את הכרטיס, שמה חלילה הזהב יעלם.
בשבת האחרונה מנגינה הפכה לאפורה!
מה?
היתכן?
הרי אפור זה קודר כל כך ואת בכלל אוהבת את הזהב הנוצץ סביבך.
ובכלל היתכן שמנגינה תרד לחלק התחתון של רשימת החברים?
הרי חוץ ממרגלות אדונך, את לא יכולה להרשות לעצמך להיות למטה בשום פן בחיים!
ברור שאלו לא נסיבות כלכליות שבגינן את כבר יומיים נמצאת כאן אפורה.
מה הקטע מנגינה, מה הקטע?
ביומיים האחרונים אפפה אותי תחושת על של מנפצת מיתוסים.
אפור זה יפה ומשופע ביתרונות:
-אין הצפת הודעות אדומות משלל אפרויים המחפשים תשומת לב או פורקן חרמנות.
-לא צריך להסתובב מתוסכלת ששילמתי ואיני יכולה לצבוע הודעות בפורום או להדביק תמונות בבלוג.
-לא למלא את ראשי במחשבות על מי מחובר ומתי ולמה פלוני לא התחבר כבר כמה ימים.
-תמו העיסוקים בחידוש ומחיקה של חברים מרשימת הקשר.
- הקשר האמיתי עם ידידי נעשה במסן, בפון ובעיקר בלייף ולא דרך הודעות אדומות לא ישירות.
אפור זה אפור, אבל לגמרי לא אפרורי
כל מגילת ההצהרות הנחמדה הזו, נכונה עד לרגע שההתמכרות תשתלט עלי סופית ותניע אותי לגהץ את הכרטיס מחדש.
אתמול אחת מידידותי אמרה לי:" את לא תחזיקי מעמד יותר משבוע"
לא ינצחו אותי
אבל
גם אני לא מתיימרת לנצח!
לפני 12 שנים. 20 ביוני 2011 בשעה 7:59
