הכל התחיל בקליק

החופש עוטף אותי בהנאה יתירה.
המון ים, המון גלידה, המון שמש המון סתלבט
אני אמורה להיות על גג העולם.
משקיפה על כל המשק העובד וצועקת מכל הלב " יחי מערכת החינוך".
לעזאזל האופק החדש שהולך להשאיר אותי עוד בעבודה ולמרר את חיי בטענה שאקבל עוד כמה פרוטות שחוקות .
המשכורת הזעומה, אחרי 22 שנות עבודה.
דמי ההבראה שהיו אמורים לשלוח אותי לנופש והתרעננות בחו"ל או לפחות בבית מלון בארץ,
אבל מס הכנסה דאג למוסס אחוזים ניכרים מהם.
צוויי המנהלת שלא פוסקים (כי מנהלים לא מבינים מהו חופש)
הלימודים שגזלו ממני 50 שעות תמימות מחודשי החופש.
עבודת הסימנריון שעמלתי רבות להגיע לרגע הגשתה ולקבל אותה חזרה לעוד כמה
"תיקונים קלים".
הכל מתגמד, נו בכל זאת חופש.
מניפה בגאון את דגל השיחרור ומרעיפה חמלה לעבר מבטי הקנאה.
הם חושבים שאני באמת בחופש, הם לא מבינים למה המורים מתלוננים כשיש להם כזו חופשה ארוכה ועוד תוספות של חופשות החגים.
הם ימשיכו לקטר על המורים המקוננים.
אני אמשיך למלא את המטלות
והקנאה הו הקנאה תאכל את כולם
גם טוב, סוף סוף מישהו באמת מקנא בי.

גנבו לי חודש וחצי של בלוג.
כמו לכולם.
סיבה נהדרת למחאה, אולי אפילו הקמת "אוהל הפגיעה הוירטואלית."
אבל אין באמת על מי לצעוק.
שהרי אף אחד לא צפה את הבאג וכלובי בעצמו בהלם מימה שקרה.
קראתי בתשומת לב את ההסברים על השיחזורים.
אבל ככל שהם יהיו מפורטים ובהירים, דיסלקטית מחשבים שכמוני לא תצליח להבין אותם.
לא נראה ל שאזכה לשיחזור כמו כולם.
עצוב?
לא!
הלכו לאבדון כמה פוסטים שכתבתי.
אבל מי מאיתנו לא היה רוצה לעיתים שיגיע איזה באג וימחוק לו תקופות מהחיים כדי שיוכל להתחיל מחדש.
אם זה לא קורה במציאות לפחות קרה כאן.
האירוניה הגדולה שהפוסט האחרון שנשמר הוא הנאום החוצב על היופי בלהיות אפורה.
חודשיים אחריו אני שוב זהובה.
אבל לא ביזמתי
מישהו הפתיע אותי
מישהו מדהים שמיום ליום פורט על עוד כמה ממיתרי ליבי.
מישהו שגורם לי שוב לפסוע בדרך הנכונה לצלילי המנגינה היפה.
מישהו שנופח בימי רגעים טובים של רטט ותשוקה.

החופש התחיל בנפילה, עת הסרתי את קולרו של האיש היקר, אדוני לשעבר, באנג.
קיבלתי עידוד מחברים, המון מילים טובות כאן, אבל נותרתי נפולה בלי יכולת לקום.
הוא הגיע, פתח צוהר ושלח קרן אור שאט אט שובה אותי.
היתכן, אני שוב במעלה?
הלואי!