הכל התחיל בקליק

4 אחר הצהרים.
נכנסת הביתה עמוסת שקיות.
מתיישבת על הכורסה. שואפת את נעימות המזגן.
מוזגת לי מי קרח, פותחת את הרדיו.
רוטינה קבועה.
יום חופש שהוקדש לגיהוץ הכרטיס.
הבגדים, הנעליים, שתי השרשראות החדשות, תחתוני הרשת השחורים, והאיפור החדש עדיין צפונים בשקיות.
מתפנה לרקוח את תבשילי הצהרים.
אצלי, אוכל יקבל את טעמו רק כשהרדיו מתנגן ברחבי המטבח.

חדשות השעה 4:
.... בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של עדי טלמור....
מה?
מה פתאום, הוא צעיר, בטח לא שמעתי טוב את השם.
פוסעת בחשש לגלישה באתר התחנה.
הודעת אבל על מותו.
כולם הכירו אותו כמנהל דסק החדשות וקריין רצף.
בשבילי היה המורה שלימד אותי כתיבת תסריטים במשך שנתיים.
עם התחלת עבודתי הפך לחבר טוב ותומך בכל דרכי החדשה כמפיקה וכותבת תסריטים ומחזות.
בתקופה האחרונה השיחות התמעטו.
אמר שהוא עסוק בפרוייקט חדש.
לא יכולתי לשער שמדובר במחלתו.
מחלה ממהרת שאין חזור מימנה.
בכל תקופת היכרותינו, הקרין הילה של אישיות מיוחדת ויוצאת דופן.
גם במותו לא נפקדה ממנו אותה הילה.
בחר לנסוע לשוויץ ולסיים בכבוד את חייו ולחסוך את ימי הסבל והגסיסה.
בחר לשרוף את גופתו ולטמון את עפרו בחולות שוויץ.
אפשר לשאול הרבה שאלות על דרכו האחרונה.
אבל זו החלטתו. נשאר מיוחד גם במותו.

השעה 16:30
שירים נוגים בוקעים מתחנת גלי צה"ל.
אני מזמזמת בלחש וספונה בעצב אובדנו.
המחשבות נודדות על כתיבת מחזה לזיכרו.
הייתי נוהגת לשלוח לו מחזות שכתבתי,
הוא לא היה מחזאי אבל תמיד ידע לפרגן ולהעיר הערות בונות ומסייעות.
גם את המחזה החדש שאכתוב אשלח לו לביקורת.
אין קבר פורמלי
אבל יש זיכרונות ומחשבות שלא ימחקו אותו מליבי.
יהי זיכרו ברוך