בוקר החזרה ללימודים בבית של "מנגינה":
"אוףף אמא למה את מעירה אותי כל כך מקדם, תני לישון"
"מזה, אפילו השמש בקושי זרחה למה צריכה לקום כל כך מקדם"
"אין מצב שאני קמה כל בוקר ב-6 פשוט אין מצב..."
" לא בא לי, מי בכלל מסוגל לאכול בשעה כזו"
נשמע מוכר?
יום ה-1 בספטמבר הוא אחד הימים המאושרים לנו ההורים.
רגע, אל תרימו גבה במבט תמים.
נראה את ההורה שיודה, שלא נשם לרווחה כשהבין שזהו הילדים שוב מוצפנים במוסדות הלימוד וזה מבטיח שקט נפשי ואפילו כלכלי.
כולנו כהורים מנסים לחוות איתם את הצפיה הדרוכה ליום הראשון.
התלבושת מחכה, התיק החדש מצוייד בכל טוב,
אז איך אפשר שלא להתרגש?
אז זהו
שלא!
קל לנו להתכנס באשליות שהם באמת רויי התרגשות.
אבל אם נתעלם לרגע מהשמחה שלנו ונחשוב באמת רק עליהם, די קשה להם להנתק מהכייף של החופש הגדול ולשוב לשיגרה. במיוחד שיגרה כזו שכרוכה במאמץ מוחי ובמסגרת מקובעת ונוקשה.
בעצם גם אנחנו כאלו:
מי לא מכיר את החזרה לעבודה אחרי חופשה.
נסענו, בילינו, אולי אפילו חו"ל, נשמנו את העולם, התפרענו ו... יום אחרי דוחקים הכל וקדימה לעבודה.
קשה למצוא אחד שמגיע לעבודה כשכולו קורן אושר.
מתחברים לתיסמונת הלאות של יום א'?
אחרי שבת של הנאות ורביצה במיטה, צריך לקום מקדם ובבת אחת להשאב לעבודה.
אין לשוות בין פריון העבודה של יום ראשון בבוקר, ליעילות של יום המחרת.
גם החופש שלי הסתיים.
למען הדיוק זה לא היה בדיוק חופש נטו, הגעתי לעבודה, אירגנתי דברים שונים, אך כשאין את הלחץ הלימודי ברקע הכל קל יותר והצחוקים מהדהדים.
בכל זאת היה חופש והיה טוב.
מודה שהשעון המעורר הצליח לשאוב ממני קללה קטנה כשצילצל במרץ.
כמה דקות אחרי, השעה 5 בבוקר ואני צועדת ברחובות השכונה המנומנמת עדיין.
מקלחת, חליפת מכנסיים כיאה למורה מטופחת ביום הראשון, קפה...
צומי לקטנה/ גדולה שלי שקצת רוטנת וקצת מתרגשת להתחיל את חטיבת הביניים.
נשיקות לכולם.
פיהוק אחרון של סיום החופש
ואני בדרך לעבודה.
מה מאחלת לעצמי?
את כל הטוב שכל אחד היה רוצה לעצמו
ואולי
קצת יותר.
לפני 12 שנים. 1 בספטמבר 2011 בשעה 5:24
