הכל התחיל בקליק

בוקר-
רק הבית ואני
שקט מדהים
אפשר לצלול למקומות הטובים.
המחשב פתוח
הקהילה שלי מצד אחד
הכלוב מצד שני
רגע מגיבה בקהילה
רגע מעללעלת בכלוב
רגע בקהילה
חמישה רגעים בכלוב.
רגע בקהילה
עשר דקות בכלוב.
סגרתי את הקהילה, לא מסוגלת לנחות לשפיות שלי.
הכלוב ניצח ( לא חדש).
הידיים מקלידות את פרופילו, מכירה אותו בע"פ, אבל הגעגועים שולחים לשם.
רסיסי מחשבות מרחפות מעל
זיכרונות של הרגעים איתו:
גונחת מתחתיו
מתכווצת כשפיטמותי בין שיניו
מתפתלת מעליו
מתחככת לצידו
מתכרבלת בתוכו
מחייכת איתו.
קמתי להכין קפה
על הריפוד הכחול העוטף את הכסא, כתם רטוב
זו לא אני
אלו הנוזלים.

צהרים-
אני במשרד
המזכירה יושבת מולי ומקלידה במרץ את סיכום הישיבה.
הסטתי את מרקע המחשב לכיווני.
בודקת עידכונים באתר של מקום העבודה.
שני רגעים אחרי, הכלוב פתוח
האדון שלי מחובר!
ביקשתי מהמזכירה בנימוס לחזור לחדרה כי יש לי שיחה דחופה.
הפון צמוד לאוזני
המחשבות מרחפות- אליו.
חושבת על התכשיטים שהוא מתכנן לקשט אותי
תכשיטי אזיקים לידיים ולרגליים
ושרשרת מחברת בין שתי הפיטמות.
אני אהיה מקושטת, כואבת, יפה, בדיוק כמו שהוא רוצה.
חושבת על הפסים הדקים שהולכים לעטר את ישבני
הבטיח לי פסים בצבעי פסטל של ורוד וכחול
ואם אהיה ממש טובה גם שדי יזכו לקישוט נאות.
בטח שאהיה טובה.
מגיע לו, הוא דואג לכל כך הרבה טוב בשבילי.
הפה יבש
קמתי להביא מיץ טבעי מהמקרר.
על כסא המנהלים השחור נשאר כתם רטוב
מזל שזה עור וניתן להספיג בקלות.
זו לא אני
אלו הנוזלים.

ערב-
אירגנתי קלות את הבית
הצפנתי את הבעל מול הטלויזיה (יש כבר נחירות ברקע)
הבת בארוע.
אני
כמובן מול המחשב.
בכלל לא פתחתי את הקהילה שלי,
ישר לכלוב
ישר לבלוג
ישר לכתוב את הפוסט הזה.
עוד מעט אקום להכין ארוחת ערב.
לא לדאוג
פרסתי מראש מגבת על הכסא.

כמה נוזלים....